אבשלום גרשון איבד את ראייתו בגיל הבגרות. חנה רעייתו אף היא כמוהו עיוורת "אני עושה כל מה שאדם רגיל עושה"

אבשלום גרשון

אבשלום גרשון 

המשך הסדרה "יוצרים עם מוגבלויות"

אבשלום גרשון גדל בכפר סבא. הוא למד בתיכון רגיל, רכב על אופניים, שיחק וקרא. "הראייה הייתה חלשה אך הסתדרתי. בתיכון היה לי יותר קשה. בדיעבד אני יודע שזו הייתה טיפשות לא לספר לחברים מדוע אני לא תופס את הכדור שמוסר לי המורה לספורט או למה אני לא מצליח להרים מסמר שנופל לי", הוא מספר. את הבחינות לצבא הוא עבר בהצלחה אך כשזימנו אותו ללשכת הגיוס הוא הסביר שהוא כמעט ולא רואה. לאחר בדיקות מקיפות הוא שוחרר מהצבא. "זו הייתה נקודת השבר שלי" הוא אומר. "שנתיים הייתי מנותק מהסובבים אותי, עד שהגעתי לרגע בו הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או שאני צונח לתהום או מתחיל מחדש את חיי".

אבשלום בחר להתחיל את חייו מחדש. הוא הכיר את חנה ב"מגדל אור", מרכז שיקום לעיוורים, והם הקימו את ביתם בנתניה. למה נתניה שאלתי והוא ענה: "הלך החבל אחרי שני דליים", אחרי אחיותיו. שפתו של אבשלום עשירה בדימויים ובמשלים. בחוש הומור מפותח הוא מספר על חייו, על עיסוקיו הרבים הכוללים ספורט, לימוד ערבית, הולך לחוגים והרצאות במרש"ל ואפילו משחק כדור דשא. על חנה הוא לא הפסיק לדבר. הוא הילל את הטעם שלה בבגדים, את השרשראות והתכשיטים שהיא יוצרת, הבישול הטעים והמגוון ואת הבית הנעים שהיא יצרה יחד איתו. 

אבשלום מציין שלא הכל ורוד ושיש דברים שמקשים על חייהם של העיוורים. "כשאני הולך ברחוב אני נתקל בצמחיה, לעיתים קוצנית, הצומחת בגינות וגולשת לשפת המדרכה. אני מועד בגלל הדוכנים שעומדים על המדרכה ואין מתריע, ובגלל המכוניות שחונות מבלי להתחשב בנו ומהמדרכות הרעועות. אני נתקל בדלתות החנויות שאינן פתוחות לרווחה ובמיוחד באנשים שהולכים ולא רואים בעיניים אף אחד ונתקלים בי". והכי קשה לאבשלום זה חוסר היכולת שלו לקרוא כל מה שרוצה. "כשאני עובר ליד חנות ספרים, רק מהריח אני מסטול. הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי לקנות מכשירים שיעזרו לי, אבל הם כל כך יקרים".
אבשלום הוציא לאור ספר שירה והוא בדרך לספר השני. לאסופה הוא הוסיף שני שירים. אחד עצוב והשני אופטימי. "את יכולה לראות את השינוי שחל בחיי, מעצבות ופסימיות לגן של ורדים".

כֵּן הִבְטַחְתִּי לָךְ גַּן שֶׁל וְרָדִים וְשׁוֹשַׁנִּים / אבשלום גרשון

אָכֵן, כֵּן הִבְטַחְתִּי לָךְ גַּן שֶׁל וְרָדִים וְשׁוֹשַׁנִּים,
גְּבוּלוֹת בְּאֵין-סוֹף שֶׁל אַהֲבָה וְשֶׁל יָמִים וְשָׁנִים,
כְּשָׁטִיחַ נִפְרָשׂ לִמְלֹא הָעַיִן, וּצְבָעִים מְעוֹרְרִים רְגָשׁוֹת נוֹשָׁנִים.
בִּשְׁבִילִים מְפֻתָּלִים אֶצְעָדָה בַּגַּן, וּבִלְבָבִי הַשִֹּמְחָה כְּאֵשׁ הַכִּבְשָׁנִים.
רָחָב הַגַּן מִנִּי אֶרֶץ, וּמַרְהִיב כְּרִקְמַת מֶשִׁי וְשָׁנִים.
נְטַיֵּלָה וְנֵשֵׁבָה חֲבוּקִים, וּסְבִיבֵנוּ צִפּוֹרֵי שִׁיר מַרְעִישׁוֹת כְּרַעֲשָׁנִים.
שָׁטָה הָרוּחַ בֵּינוֹתֵינוּ, וְרֵיחָהּ כְּעֵדֶן, וְאָנוּ אוֹהֲבִים וְחוּשָׁנִיִּים
שָׁם נִרְוֶה מִיֵּין עֲדָנִים, וְאָנוּ שְׁנֵינוּ מֵאַהֲבָה מְדֻשָּׁנִים
יַלְעִיזוּ עוֹבְרֵי אֹרַח וְיָבוּזוּ כִּי רֹאשָׁם רֹאשׁ רֹאשָׁנִים
לִטְבֹּל בְּשַׁלְוַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵל אִילָנוֹת וּלְהַחְכִּים מֵחָכְמַת הַדַּרְשָׁנִים
וּלְהִתְבַּשֵֹּם מֵרֵיחַ הַוְּרָדִים, וּלְהַאֲמִין בַּכְּתוּבִים שֶׁהֵאִירוּ לָנוּ הַפַּרְשָׁנִים.
נוֹפִים מַרְהִיבִים בְּאַהֲבָתֵנוּ, מִשָּׁם נַרְחִיקָה רָעֵי לֵב
וְרֹאשָׁם רֹאש רֹאשָׁנִים
וְלָךְ מֵאַגָּדוֹת קְסוּמוֹת כְּגַן עֵדֶן שֶׁנִּתְגַּשְּׁמוּ מֵחֲלוֹמוֹת יְשָׁנִים
נִשְׁמוֹתֵינוּ, לְשִֹמְחָתֵנוּ, כְּזֵר שְׁזוּרוֹת, וּמִגַּנֵּנוּ נְבַעֵרָה קוֹצִים עַקְשָׁנִיִּים
מִבְּאֵר מַיִם חַיִּים דָּלִינוּ אַהֲבָתֵנוּ, וְאוֹתָהּ לָעַד אֵינֶנּוּ מְשַׁנִּים.