׳שיירות פרצו בדרך אל העיר׳

בין פרשת משפטים למחאה הציבורית. ישראל 2023

פרשת משפטים. הנה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי: הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:"

יום שני, תשע וחצי בבוקר, אוטובוסים מלאי אנשים, נשים ונוער עשו דרכם בנפתולי כביש שש באיטיות רבה מאד.
הנתיב הימני היה עמוס בשיירת מכוניות שירדה מאיזור הגליל לכיוון ירושלים, נוסעת בכוונה לאט, יודעת שתגיע אחרי תחילת ההפגנה מול הכנסת.
גם בנסיעה היתה מן המחאה.
מהחלון הגדול של האוטובוס הגבוה נשקפה הדרך היורדת לירושלים. שיירות שיירות של מכוניות ואוטובוסים עמוסים בא.נשים שביקשו למחות כנגד ההפיכה המשטרית, שנראה שאין מנוס ממימושה.
בראש התנגן לו השיר 'באב אל ואד'. עברנו ליד השלדים המפוחמים של אלה שלא זכו להגיע לעיר הנצורה וחשתי בושה.
רק לפני כמה עשורים היה זה סבא שלי שניסה לפרוץ את הדרך לעיר.
זו היתה סבתא שלי שסיכנה נפשה, נסעה לרמלה לקנות קרטון ביצים, כדי לחזור לירושלים ולהביא למשפחתה הרעבה.
רק לפני כמה עשורים, נבקעו חומות העיר והצנחנים עמדו, בוכים, ליד הכותל. וימים אחר כך, גברים ונשים התפללו ליד הכותל, רקדו, שמחו, מימשו ברגליהם ובקולותיהם את הקשר ההיסטורי לירושלים. קשר שהוא בה בעת תרבותי, ערכי, דתי, רוחני.
רק לפני כמה עשורים הסתובבתי בירושלים, דרוכה, חוששת. עולה על אוטובוס ואז יורדת. בבית הקפה, הפנים תמיד אל היציאה, תמיד מחשבת פתחי מילוט, אחוזי סיכון, חישובים לא רציונליים של נזקי הדף פוטנציאלים. עד שהבית שבו רכשתי השכלתי התפוצץ בשעת צהרים בחום הגדול של הקיץ. ומאז כבר לא חוששת להסתובב בה.
רק לפני כמה שנים ילדתי בהר הצופים שתיים מבנותיי, חולקת בשמחה ובהתרגשות חדר יולדות עם אשה ערבייה ואישה חרדית. מזו למדתי איך מקלחים תינוקת, מזו למדתי מה לאכול בעת הנקה. זו כיבדה אותי במטעמים הרבים שהביאו קרוביה, זו שמרה על פרטיותי ושיתפה אותי בחרדת ברית המילה הקרבה.
מאז עזבנו את ירושלים חזרתי ללמוד בה את ארבע שנות ההסמכה לרבנות. זכיתי לבלות לילה בשבוע בעיר האהובה, המקשה עלי לאהוב אותה, זו שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה.
וביום שני חזרתי אליה, עם עוד מאות אלפי הנשים והאנשים, עם שתיים מבנותיי ועם חלק מחברי וחברותי.
הסתובבתי לבד בין המוני האדם שחלפו על פני, מדי פעם פגשתי בפנים מוכרות ואהובות, של מי שלמדתי איתה את התואר הראשון ומי שלמדתי איתה לימודי רבנות. חשבתי, כבר 25 שנים אני מבטיחה לעצמי, לכולם ולכולן, שהשינוי החברתי בוא יבוא. בצעירותי חשבתי שהמהפך יבוא דרך מערכת החינוך ואח"כ דרך קהילות.
והפעם, הבושה הייתה גדולה מדי. גם החוצה אל האנשים שמעיזים לשנות את פני החברה הישראלית בכוחניות, בבריוניות, באדישות כלפי אחרים מהם. ופנימה, כי לא הצלחתי לשנות. עוד לא.
זיק השינוי החברתי שנדלק לי בעיניים לפני 25 שנים, זיק האמונה באדם ובאשה כאן בישראל, זיק הידיעה שאני, שאנחנו עם חופשי בארצנו. הזיק הזה הולך ומתעמעם. ראיתי אותו עמום גם בעיני חברותיי.
היום אני מתפללת למלאך. לאותו המלאך ששלח ה' לפני בני ישראל, במעמד הר סיני, אחרי שקיבלו את התורה. הנה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי: הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:"
אני מתפללת למלאך שיראה לי ולכולנו את הדרך. אני לא יודעת אם זה אותו המלאך שהיטה את דרכי רגעים ספורים לפני שהקפיטריה 'פרנק סינטרה' באוניברסיטה העברית התפוצצה, לא יודעת אם זה אותו המלאך שידע להזהיר אותי מתי לא בטוח להסתובב בכיכר ציון.
כל שאני יודעת הוא שזה מלאך ששם ה' בקרבו והוא ניתן לעם, דווקא אחרי קבלת עול החוקים, מתוך היכרות עמוקה של ה' את נפש האדם. כי נפש האדם לא יכולה להכיל רק חוקים, היא זקוקה למורה דרך, שיורה להם את הדרך הנכונה.
ונפש האדם זקוקה לדעת ולהרגיש שהיא לא לבד, שהיא אחת בין 300 אלפי נפשות, שעמסו, ביום שני האחרון, בהתרגשות את הרחובות הסובבים את הכנסת. נפש האדם זקוקה לרגעי החסד האלה, של הביחד חוצה המגזרים, חוצה הבדלים דתיים, חוצה מגדרים, חוצה דתות וצבעים. זקוקה לביחד הזה שאימץ לו מלאך המורה לו את הדרך- דרך אהבת האדם והאישה, דרך השוויון הנמצא בבסיס הדמוקרטיה שלנו, דרך השלום, הרעות והאחווה.
יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה, / אודם כלנית בהר ובמורד.
זה אשר ילך בדרך שהלכנו / אל ישכח אותנו, אותנו באב אל וואד.
השיירות שפרצו ביום שני בדרך אל העיר, לא ישכחו את שמות אלה שלא זכו להגיע אליה, 75 שנים קודם לכן, אבל הם אלה שאנחנו הולכות בדרכם, ובזכותם ועבורם, כמו עבור ילדינו ונכדותינו, נמשיך לפרוץ את הדרך אל העיר עד שיבוא יום ונשחרר אותה בשנית. 

על הכותבת:
אסנת אלדר, נשואה ואם לשלוש
רבה, אשת חינוך, ומשוררת.
בעלת תואר ראשון במקרא ובספרות עברית ותואר שני בספרות עברית.
תעודה בעריכת לשון ותעודת הוראה.
הוסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג', ירושלים, בשנת 2020
עובדת בקרן תל"י וכרבה של הקהילה הרפורמית 'סולם יעקב' בזכרון יעקב.