הבלוג של ג׳וליה: רואה מהלב

קוראים לי ג'וליה גואטה ואני עיוורת. לא נולדתי עיוורת, הפכתי לכזו. למרות העיוורון הצלחתי לגדל שבעה ילדים מוצלחים ולחיות חיים מלאים ותוססים. בבלוג שלי, אני רוצה לשתף אתכם, הקוראים, בסיפור החיים המרתק שלי, והפעם, על האמונה והתקווה שיום אחד אצליח שוב לראות את העולם. 

השבוע, אני רוצה לספר לכם קוראים יקרים, על החלום הגדול ביותר שלי. מאז שאני צעירה אני חולמת לראות. הייתי רוצה קודם כל לראות את עצמי במראה, ואחר כך את משפחתי. אני משתוקקת לראות את בעלי, ילדיי, נכדיי וניניי, ומי ייתן ויום אחד אזכה להביט בהם. אם הייתי רואה הייתי נוסעת ומטיילת בכל העולם, בכל מדינה ומדינה על פני הגלובוס, מבלה עם חברות, מתלבשת יפה ומטפחת את עצמי. אני אוהבת את החיים ויודעת שהעולם יפה. אומרים שהעולם אכזר, אך זה אינו נכון. האנשים הם אלו שאכזרים, כמו למשל הרופאים שגרמו לעיוורון שלי.

לפני שעליתי עם משפחתי לארץ התגוררנו בלוב. שם, כשהייתי בת שנתיים וחצי, סבלתי מדלקת עיניים. אמי לקחה אותי לרופא ילדים שטפטף לי לתוך העיניים טיפות. אני לא יודעת אילו מין טיפות הן היו, אך אמי ספרה לי כי צרחתי מכאבים, ומאז ראייתי נחלשה.

בגיל 12 עליתי עם משפחתי לארץ ישראל, מצב עיניי התדרדר, אך עדיין יכולתי לראות. אבל הכל השתנה בגיל 23. כשאני בהריון וכבר אמא לשני ילדים. הלכתי לים וכשחזרתי אחת מהעיניים שלי נהייתה אדומה. ניגשתי לרופא בנתניה, והוא טען כי אני סובלת מטרכומה-מחלה זיהומית מדבקת של העיניים. הרופא טפטף לעיניי טיפות שגרמו לי לכאבי תופת. הרגשתי שאני משתגעת מכאבים כבר מהטיפה הראשונה. העין שלי הלכה והתנפחה, עד שהיא נעצמה. מאז חדלתי לראות. אני לא רואה חושך ולא רואה אור, אבל מרגישה את אור השמש.

אני מאוד כועסת על הרופאים, לא סולחת ולא שוכחת. ובכל זאת אני לא מתייאשת, ומתפללת תמיד שהראייה שלי תחזור. אני לא משלימה עם המצב שלי, ובעזרת השם אני עוד אזכה לראות את העולם.