"וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב' 22)
נורית אלדר
פרשת השבוע: "פקודי" עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר:
הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה
דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. (אבות ג' א')
פרשת השבוע "פקודי", הינה משעממת וללא עניין,
מסכמת, מונה ומפרטת את בניית המשכן.
בכמה בדים השתמשו,
ובכמה מסמרים את הקרשים חיברו.
בזהב, את רוב הכלים ציפו, ובפתיתיו בבגדים שילבו.
במאה אלף כסף, שבע מאות, שבעים וחמישה שקלים,
יצקו את אדני הקודש, אדני הפרוכת ואת העמודים.
בנחושת יצרו את המזבח וכליו,
ובפתח אוהל מועד בנו את עמודיו.
בתכלת, בארגמן ובתולעת השני נעזרו,
ומהם את בגדי הקודש תפרו.
בשביל מה כל כך הרבה פרקים,
וכל כך הרבה פסוקים,
האם כדי ללמדנו שהאלהים נמצא בפרטים הקטנים?
האם ללמדנו שמשה הינו חכם ונבון?
ואולי נדמה לנו שיש כאן רק אופרת סבון?
לא רק:
יש לנו כאן דווח של מנהיג ישר וגאון,
שמוסר לעמו דין וחשבון.
מנהיג, שהוא נביא ואיש רוח,
מורה הלכה ודרך חיים,
מגיש לעמו דווח.
הוא עורך טבלה של הוצאות והכנסות,
מחבר ומחסר ומוסיף גם את התרומות.
המאזן מתואר בפרטי פרטים,
כדי להוכיח שהוא אינו מועל באילו הכספים.
וכך מלמדנו גדול מנהיגי ישראל,
שאיש העוסק בציבור ובכספיו
בדין וחשבון הוא חייב לשולחיו.
ועוד אנו לומדים ממשה "אדון הנביאים"
שמניעיו כשרים ומעשיו ישרים,
שניהל ביד רמה את זה ה"מלכ"ר",
ודיווח בעצמו, ולהזכירכם, לא היה הגזבר.
שלמדנו כי מנהיג איננו יכול לנהל את הקופה הציבורית
כאילו הייתה שלו, כאילו היא פרטית.
ושהחלטות גורליות אותן הוא מקבל
צריכות להיות לטובת העם,
ואילו החלטות עם רווח אישי,
צריכות להיעלם מן העולם.
ומעשה בשני תנאים גדולים
שהיו עניים ומרודים
ולא היתה להם פת לאכול
ואף לא בגד ללבוש.
רצה רבן גמליאל לעשותם שרים בישראל
ולהושיבם בראש.
מחמת ענוונותם לא רצו לקבל את השררה עליהם
וכדי לשכנעם רבן גמליאל אמר להם:
"שררה אני נותן לכם, כך אתם חושבים?
נהפוך הוא,
לא תשתררו על אחיכם, להם תהיו עבדים".
והעם מה איתו? מהי האחריות שלו?
ביום הבחירות לצאת ולבחור
לא את מי שיושרו סמוי
אלא את מי שראוי.
את זה שלא חושב שניהול עם זהו תיאטרון,
וזה שלוקח את האזרחים והאזרחיות בחשבון
ונותן על מעשיו תמיד, דין וחשבון.
