"ידַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר – עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק" (רחל)

פרשת השבוע "שמיני"
"וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן". (ויקרא י' 1-3)

"עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג' ז')

שמונת ימי השמחה על בניית המשכן מסתיימת במותם הטראגי של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שנועדו לכאורה להיות ממשיכי הכהונה הגדולה אחרי אהרון. הם מתו כעונש מה' בגלל פגם שנמצא בעבודתם באותו יום. התגובה הראשונה על העונש הבלתי נתפס הזה הייתה של משה, שהסביר כי ה' מדקדק במעשיהם של הקרובים לו ודורש מהם יותר מאחרים. כאותו הורה הדורש מילדיו יותר, או כדברי הנביא עמוס לעם: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי, מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה; עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל-עֲוֺנֹתֵיכֶם" (עמוס ג'2). האם תגובתו של משה יכולה לנחם את אהרון? אני מפקפקת בכך. אהרון, אביהם של שני הבנים שותק ככתוב: "וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן". האם הוא שותק בשל הזעזוע? ואולי מכעס על עונשם הבלתי הוגן והחשש שמא יאמר לאלוהיו מילים לא ראויות? ואולי שתיקתו היא קבלת הדין? פירוש מעניין מביא ברוך לוין שטוען כי לביטוי וַיִּדֹּם (דמ"ם) יש משמעות של אבל ולפי הצעתו, אהרון בכה והתכוון לקיים את מנהגי האבלות המקובלים אך משה מנע זאת ממנו ואפילו לא איפשר לו ולבניו, להביאם לקבורה, ודרש מבני דודיו של אהרון לקבור את המתים ללא סממנים של אבלות, כקריעת הבגד ופריעת הראש. (י' 6). אהרון הבין ושתק.

שתיקה אחת טובה מאלף מילים

אמצעי התקשורת שלנו הינו הדיבור ולעיתים הוא נתפס אצלנו ככלי הקשר המרכזי. באמצעות המילים אנו מסבירים, משכנעים, מתלוננים, פוגעים, חולקים דעות עם הזולת ועוד. גם כשאין לנו מה לומר אנו אומרים. השתיקה מפחידה אותנו כמו שהחושך מפחיד. "כל אחד, לפעמים, שורק בחושך" שר אריק איינשטיין. השקט, הדממה והחושך מפחידים, הקולות מרחיקים את הפחד. ישנם כל מיני סוגים של שתיקות: "ידַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר – עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק" אומרת רחל. למרות שהיא יודעת מילים רבות היא שותקת ומצפה שהשומע אותה יקלוט באוזנו, מתוך שתיקתה, את מה שהיא רוצה לומר. זוהי שתיקה שמחייבת היכרות הדדית וקשר נפשי עמוק עם הזולת.
ויש גם שתיקה כהודאה ושתיקה כהסכמה. וזו שנובעת מחוסר תקשורת בגלל הסתגרות מפני הסביבה או מאדישות כלפיה. ויש שתיקה רועמת ושתיקה מביכה ויש סתם שתיקה. וקיימים מצבים בהם האדם בוחר להתנתק ולשתוק כדי למצוא את הדרך לדבר קודם כל עם עצמו.

"דע, שיכולים לצעוק בקול דממה" (רב נחמן מברסלב).

זו השתיקה הכואבת, זו שמבקשת עזרה. זהו האדם שאיננו צועק, כי איננו יודע לעשות כן, כי הוא מתבייש לבקש תמיכה ואולי הגרוע מכל קרה, שהוא צעק פעמים רבות אך אף אחד לא ענה, ולכן וויתר. הבה נביט סביב ונבדוק האם יש סביבנו כאלה הצועקים בשקט? אולי הילדים היושבים על ספסל הלימודים ולא פוצים פה במשך שעה, שעות, יום? ואלה שבהפסקה נשארים לשבת על הכיסא בכיתה ומחכים שמישהו יראה אותם. והחבר היושב לידי במשרד, שעושה עבודתו נאמנה אך מילה לא יוצאת מפיו? ואחרים? לא תמיד השקט מבטא בקשה לעזרה אך תמיד יש צורך לברר זאת למען הסר ספק. יש כל כך הרבה אנשים ששותקים את צעקתם אך יש גם הרבה אנשים שמדברים ומדברים כדי להסתיר את הנסתר בתוכם, את שתיקתם. ומה אנחנו??
שבת שלום