זוג שליחים, אחד אלוקינו: הטור של הרב שניאור ברוד
הטור של הרב שניאור ברוד (צילום fotolia)
שבע בבוקר, שדה התעופה המקומי בעיר פערם שברוסיה. אם להאמין לסשה, הנהג שנשלח לאסוף אותנו מהשדה, מזג האוויר היום נוח במיוחד: 15 מעלות מינוס
'כמה חבל שלא הבאנו איתנו כובעי-שמש', אני מהרהר בקול... סשה מסייע להעמיס את החבילות שהבאנו איתנו מהארץ בתא-המטען, ובינתיים רעייתי וביתנו הפעוטה ממהרים להצטנף בתוך הרכב, מאימת הרוחות המנשבות בחוץ.
ימים ספורים לפני חג-הפסח בשנה שעברה נפלה ההחלטה בביתנו הקט: את החג נעביר יחד עם בני-משפחתנו, הנמצאים בשליחות הרבי מליובאוויטש כבר שמונה שנים, בעיר פערם. מליון תושבים, שלושת-אלפים יהודים, זוג שליחים, ואחד אלוקינו בשמים ובארץ.
הגענו לרוסיה
בסיומה של דרך ארוכה ומתישה, קרוב לעשרים שעות מאז יצאנו את ביתנו ברמת-פולג, עומדות היו רגלינו במפתן הבית של גיסי וגיסתי, הרב זלמן ושרה דייטש. גיסי כבר לא היה בבית. בשעת בוקר מוקדמת יצא אל מחוץ לעיר, לפקח מקרוב על שחיטת והכשרת מאות ק"ג עופות ובשר לקראת החג. גם גיסתי שקיבלה את פנינו בהתרגשות גלויה, התנצלה ומיהרה בדרכה אל בית-הספר היהודי שהקימו היא ובעלה, חודשים ספורים מאז קבעו את מקום שליחותם בעיר.
כמתבקש הבאנו עמנו מתנות לאחיינים, רק מסוג אחר ממה שהייתם מעלים בדעתכם. מעדני שוקו, בננה ותות. כן, כמו אלה שמצויים על המדף בסופר במגוון צבעים. אותם מעדני-חלב שמתוך הרגל, בלי לחשוב יותר מידי, אנו מושיטים יד ומורידים לעגלת הקניות. אלא שבשביל האחיינים שלנו שם ברוסיה, מעדן חלב אמיתי הוא סיבה לחגיגה של ממש. בהתחשב בסביבת המגורים, חלב טרי הוא מוצר נדיר, שלא לדבר על מעדנים וגבינות.
קשה לתאר את הצמרמורת שאחזה בי למראה הבעת פניהם של האחיינים, בשעה שהוצאנו את מגוון המעדנים ופרסנו אותם על השולחן. הם אמנם רק ילדים, הגדול שבהם בסך-הכל בן שבע, אך הם ילדים שחיים בתחושה של שליחות מתמדת. של וויתור על הצרכים האישיים לטובת יהודי שני.
ההכנות לחג הפסח
בעוד ימים ספורים יתקדש החג והעבודה רבה. אנו מפשילים שרוולים ומסייעים בהכנות. הן לא הגענו עד לכאן כדי לנוח. ימים עמוסים, כמעט ללא שינה, באים אל קיצם בערב החג.
עם רדת החשיכה, נאספים מאות יהודים באולם המרכזי בבית-חב"ד. הנשים מתעכבות סביב שולחן גדול שנפרס בפתח האולם, ומדליקות את נרות החג בהתרגשות גלויה.
חוגגים את חג הפסח
האולם דחוס. מלא מקצה לקצה. מאות יהודים ישובים סביב שולחנות ערוכים, עיניהם בורקות. ה'סדר' מתנהל ביד רמה בידי הרב דייטש. מוזגים כוס ראשונה ושנייה, קוראים בצוותא קטעים מתוך ההגדה במבטא רוסי כבד, ואז מגיע שלב אכילת המרור. האיש שיושב לידי, יהודי בשנות השישים, נוטל כף גדושה תוך שהוא אומר לי בחיוך מריר: "מזה טעמנו ברוסיה הרבה מאוד...".
המצות מחולקות בין המסובים והם מברכים בקול גדול: "ברוך אתה.. על אכילת מצה". תבשילי החג מוגשים לשולחנות, האווירה מתחממת, השירה פורצת מגרונות כולם. כמה אף יוצאים בריקוד שמח.
בסיום ה'סדר', מכריזים כולם בקול רם: לשנה הבאה בירושלים. רבים-רבים בקהל מוחים דמעה. כמה תפילות ומשאלות טמונות במשפט קטן זה. "הלוואי ונזכה", הם ממלמלים.
סוד קיומו של העם היהודי
ואני מתבונן באותם יהודים יקרים, ומגלה שוב את סוד קיומו של העם היהודי. יושבים יהודים בעיר שרובנו כלל לא יודעים על קיומה, ולמרות הקומוניזם ששלט כאן בגאון וניסה למחוק את היהדות, הם כאן, גאים ביהדותם, ומכריזים בעצם קיומם: עם ישראל חי.
על כותב: הרב שניאור- רב ושליח חב"ד ברמת פולג ועיר ימים