פרשת השבוע – "שלח לך"

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק--מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

פרשת השבוע פותחת בשליחתם של ראשי השבטים, שנים עשר נשיאים מכובדים, ובתוכם יהושע בן נון וכלב בן יפונה, על ידי משה לתור את הארץ. "וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה--הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים--יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים". המשלחת חוזרת, בידה אשכול ענבים ובפיה בשורות: הארץ היא זבת חלב ודבש, הערים בצורות וגדולות, והדרים בה ענקים וחזקים. ומאחר שיהושע משתיק אותם ומתרברב שניתן לכבוש את הארץ הם מקצינים את דבריהם ואומרים: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא".

האם חטאו המרגלים?

תילי תלים של מילים נכתבו על סיפור המרגלים, במיוחד שבגלל חטאם נאלץ העם להסתובב ולנדוד במדבר ארבעים שנה עד שהדור שיצא ממצרים ימות. יש שטוענים שהם חטאו בכך שהם הביעו את דעתם ולא דווחו באופן אובייקטיבי, שהם לא האמינו באלוהים ובכוחותיו, שהם הוציאו את דיבתה של הארץ וייאשו את העם. פירוש אחר מסביר שהם דיווחו את מה שהם ראו, אך מכיון שזה לא נעם לשומע, קרי למשה ולאלוהים, הם נתפסו כחוטאים. חטאם אם כן היה שהם ראו את הארץ כפי שהיא ולא כפי שהיא יכולה להיות..

ארץ אוכלת יושביה

כשהמרגלים משתמשים בביטוי "ארץ אוכלת יושביה" הם מביעים את דעתם שלא יהיה אפשר לכבוש את הארץ, עקב גודלם וגבורתם של אנשיה. במהלך הזמן התרחב הביטוי ואנו משתמשים בו כדי להצביע על המציאות בה קשה ומסוכן לחיות בארץ. יחד עם זה מסביר פרופ' שמחה קוגוט (האוניברסיטה העברית בירושלים) כי בעברית של ימינו, בעיקר המדוברת, משמשים צירופים שונים של הפועל אכ"ל עם מושא בלתי אכיל לציון סבל או עינוי, שפקד את פלוני, או קשיים שנערמו בדרכו. דוגמה לכך היא האמירה "אני אוכל אותך בלי מלח....." או "אני יכולה לאכול אותו חי..." הענק והנפיל מול הקטן והחלש.

האם לארץ יש כוחות מיתיים?

באמירה שהארץ אוכלת את יושביה מסתתר הרעיון כי לאדמה, יש כוחות מיתיים שמסוגלים להרוג, להקשות ולאכול את האדם. המקרא מציג את העמדה שארץ כנען זכתה למעמד מיוחד. ביטויים כגון: "נתנה הארץ פריה...", "תוצא הארץ נפש חיה למיניה", סיפורים שהארץ פוערת את פיה ומכסה את קורח ועדתו, או זו שנחה בשבת כאדם וכאלוהים, כל אלה ועוד מתארים את פעילות האדמה לא כמטאפורה אלא כיישות, שיש לה כוחות, ופועלת באופן עצמאי, על פי רצונה ובזמן שייטב לה ולאדם אין שום אחריות.

"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ, וָאֶפְקֹד עֲוֺנָהּ עָלֶיהָ; וַתָּקִא הָאָרֶץ, אֶת-יֹשְׁבֶיהָ"

בין האדם ובין האדמה מתקיימים יחסים של תן וקח. אם האדם יהיה מוסרי האדמה תחזיר לו בפירותיה. 

בויקרא יח' מזהיר המחוקק את העם מגילויי עריות ומפרט חטא אחרי עריה. בסוף הפרק הוא מתאר את הקשר ההדוק בין מעשי האדם לאדמה: האדם החוטא מטמא את האדמה, האל מעניש אותה והיא מקיאה את יושביה. כוחה של האדמה תלוי במעשיו של האדם. דוגמה אחרת מצוייה במשל הכרם בישעיהו: בעל הכרם איננו מבין מדוע, למרות פעולותיו, הכרם לא מניבה את הפרי לו ציפה. "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם־יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". הכרם היא מטאפורה לעם שחוטא: הוא גוזל אדמות מאחרים ורודף אחרי ההוללות והנהנתנות, לכן האדמה לא תתן לו פריה ואף תפתח את פיה ותשליכהו לשאול. מוכר???

״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ״ (דברים טז')

הבחירות שוב בפתח ו"ההבטחה" היא שאחריהן יעלו מחירי הדירות, יתייקרו המוצרים, נשלם יותר מיסים והעול על המשפחות יהיה כבד. בכל מקום תישמע האמירה "זוהי ארץ אוכלת יושביה". גילוי נאות, גם אני משתמשת בביטוי זה לא מעט. האמנם אשמה הארץ?

ומה לגבי הביטחון שהובטח לנו מזה שנים ואיננו? יש הטוענים כי עצם המצאותנו בין מדינות ערביות אנו נמצאים במלחמה בלתי פוסקת. האם זוהי תכונה טבועה באופיה של הארץ? האם זוהי המשמעות של "ארץ אוכלת יושביה"? אינני מוכנה לקבל גישה פטליסטית זו. התפיסה הדטרמיניסטית בה אין לנו בחירה והגורל שלנו לחיות על חרבנו, רק בתוקף ישיבתנו בארץ ישראל זרה בעיני. ואנא, אל תקראו לי נאיבית.
הייתי מצפה מהמנהיגים שלנו שידברו שלום, שיפעלו למען רווחתם של האזרחים ולא לרווחתם שלהם. שלא יגיבו אלא ייזמו, שיחשבו "מחוץ לקופסה" ובאופטימיות.
אך גם לנו, לפשוטי העם יש מחוייבות. החשיבה כי אנו חיים בארץ קשה איננה מספיקה, יש צורך בעשייה כדי להפוך אותה לטובה יותר. גם אנו חייבים להיות מוסריים יותר, להפסיק את האלימות בבית ומחוצה לו ולהגיב כשאנו רואים אלימות בסביבתנו. בואו נתנהל בנימוס, נצנע לכת, נפעל בצדק ונראה, כן נראה את האחר ואת האחרת. זה לא קשה, זה דורש רק רצון.
ואז נירש את הארץ