"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". פרשת השבוע "פנחס"

לקראת הכניסה לארץ כנען עורך משה מפקד אוכלוסין בו הוא מחלק את הארץ לנחלות על פי שבטים ומשפחות. במסגרת זו פונות אליו בנות צלפחד ומבקשות שנחלותיו של אביהן המת יעברו אליהן, מכיון שאין לו בנים: "תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ".

משה מפנה את הבקשה לאלוהים, שמאשר אותה ואומר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". יש לציין, שהבנות בבקשתן, אינן מערערות על המבנה החברתי הפטריאכלי, אלא מנסות להשיג את הנחלות מתוך תפיסה שיוויונית המוצגת בבריאה, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", תפיסה הקודמת להיררכיה המעמדית שיצר האדם.

כיצד פועלות הבנות?

כוחן של הנשים בתנ"ך נובע מהדרכים השונות בהן הן משתמשות כדי להשיג את מה שהן נלחמות עליו. חז"ל הצביעו על האסטרטגיות השונות שהן משתמשות, ואציין רק חלק מהן:

דיפלומטיה – בעיתוי מבריק, קרוב לזמן בו חוזרים המרגלים מסיורם בארץ ודרישת העם לחזור למצרים, דווקא בזמן זה מבקשות בנות צלפחד נחלה. הן אופטימיות, רואות את העתיד ועל כן בקשתן מתקבלת.
סולידריות נשית – חמש הבנות עמדו בפני משה וכל אחת מהן הוסיפה דבר לדברי אחותה: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה' בַּעֲדַת-קֹרַח כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ". כל אחת לקחה אחריות על המצב ולא השאירה את אחותה לפעול לבד.
עמידה איתנה ללא חשש ופחד: "וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר..". הבנות יודעות שבקשתן חורגת מהנורמה ולמרות זאת הן עומדות באומץ בפני כל העם על שריו ומנהיגיו. האם אנחנו יכולים לתאר היום, שאישה תיכנס לעזרת הגברים, בבית כנסת שיש בו הפרדה, ותדרוש שיוויון? חז"ל, אם היו חיים היום, היו מקבלים זאת, כדברי אבא חנן המצטט את רבי אליעזר: "בבית-המדרש היו יושבין, והלכו ועמדו להן לפני כולן" (בבא בתרא קיט,ב)
חכמה – במכילתא דרשב"י פרק י"ח תוהה אלוהים מדוע משה אינו פותר את השאילתה שהיפנו אליו הבנות אלא פונה אליו, ושואל אותו בציניות: "משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד בָּאִין לשאול בְּדִין שאפלו תינוקות-של-בית-רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב". לדבריו, בנות צלפחד חכמות ממשה.
תשובת האלהים
"כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת". האל מקבל את בקשת הבנות ואף מרחיב אותה. הוא מכיל את החוק לכלל ישראל, המתיר לבנות לרשת את אביהן במקרה ואין לו בנים.
הגברים מתעוררים
ואולם, עוד לא עובר זמן רב, והגברים שבשבט החלו לחשוש, שמא הבנות תינשאנה והנחלה תעבור לשבט אחר. זקני השבט פונים למשה, שמבין שאלוהים הסתבך, והוא משנה את החוק וקובע כי הנשים תבחרנה את הגבר שהן רוצות להינשא בו, אך הוא חייב להיות מבני השבט שלהן. "לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם, תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: אַךְ, לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם--תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה".(שם ל' 6-7). נראה, שֶׁבְּמָקוֹם שהגברים מבינים שהם צריכים לחלוק עם הנשים את משאביהם הכלכליים ואת מעמדם במשפחה, בקהילה ומול התורה, הם מתנגדים בכח ומנסים, כפי שפעל במקרה זה גם האל, להיענות לחלק מהדרישה אך להשאיר את הכח בידיהם, וכל זאת בתוקף ההלכה.

רב שמואל מתעורר

לפני כ-1700 שנים התמודד רב שמואל, שהיה האמורא הראשון בבבל, עם הפשרה אותה מציג האל וטוען כי קיימת כפילות בדברי ה': אמנם הנשים יכולות להינשא לטוב בעיניהן, אך פעם אומר: בכל השבטים ופעם אחרת מתיר רק בתוך השבט שלהם. ובוחר רב שמואל בצדן של הנשים ואומר: "..עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן." ולא משנה מאיזה שבט הוא.

השאיפה לשיוויון

בתוך החברה האורתודוכסית המודרנית מתחילות נשים דתיות, מזה עשור ויותר, לחולל שינויים במקומה של האישה, בביתה ומחוצה לו. כבנות צלפחד, גם היום, אין הנשים מערערות את המבנה החברתי-אמוני הקיים, אלא מקיימות את השינויים בתוך מבנה זה ומתוך ההלכה. ביסודם של השינויים עומדת ההשקפה, שקיים שיוויון בסיסי בין גברים ונשים. הנשים לומדות תורה ומכשירות תלמידות חכמים, מנהיגות הלכתיות בעלות שיעור קומה ובקיאות בהלכה. הן פועלות ללמוד ולעבור את מבחני הרבנות, ולו רק כדי שיכירו ביכולותיהן להדריך נשים ובנות רבות גם מבלי לכהן בפועל כרבניות.
בנות צלפחד אולי לא היו פמניסטיות בהגדרה המודרנית אך הן, כנשים היום, מנסות לשנות את המציאות בה הן חיו וחיות היום. ולא בכדי אמרו חז"ל: "וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן ..." (ב"ב קיט וסנהדרין ח)