נקודה מהפרשה "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"

הם ישבו שם שניהם, האחד לצד השני. סמוך למיטה של סבא, כורעים ברך וממתינים למוצא פיו

 ברכת יעקב לאפרים ומנשה | ציור שמן.  רמברנט

שני אחים שגדלו יחדיו בארץ ניכר. שניהם התרפקו על סיפורי הילדות של אבא, שלמרות היותו משנה למלך מצרים. לא שכח את עמו ואת מולדתו. שניהם שמעו את הסיפורים על סבא ועל האחים שנותרו מאחור. שניהם חיכו בכיליון עיניים ליום בו יפגשו עם הסבא האהוב.
השנים עברו ויום אחד זה קרה. אבא קרא להם לחדר צדדי, ההתרגשות הרבה ניכרת על פניו "פגשתי היום את אחיי. סבא בחיים ועוד מספר שבועות נפגשים". אותות המפגש המרגש ניכרו על פניו המלכותיות של אבא. הדמעות... עדיין לא יבשו, ניתן לראותן זולגות על מורד פניו.
יבוא היום וסבא נכנס בשערי מצרים. שניהם זוכרים איך אבא יצא מוקדם בבוקר, כשהוא לבוש בבגדיו המהודרים ביותר לקבל פני אביו. והמפגש המרגש, נתן את אותותיו שנים ארוכות קדימה.
סבא עבר לגור בשכונה הסמוכה יחד עם הדודים ועם בני הדודים. "גושן" הפכה לשכונה חמימה ומשפחתית בתוך מצרים העוצמתית. אבא נשאר יחד עם בניו לגור בארמון, להמשיך בניהול הממלכה. בכל הזדמנות הם קפצו לביקור אצל סבא, לטעום ממנו עוד קצת ולשמוע את דברי החכמה והמוסר. אחרי הכול, סבא כבר לא צעיר וצריך לנצל כל רגע ורגע.
יום אחד אבא נכנס הביתה – "מנשה... אפרים... בואו מהר". שניהם ניגשים ואבא מעדכן "הולכים להיפרד מסבא", הם הבינו את המשמעות!
בכניסה לביתו של סבא ניכרת תכונה רבה. הדודים ובני המשפחה המורחבת כבר שם והפנים אומרות הכול.
בשקט בשקט, נכנסים אל החדר, האבא ושני האחים. סבא שוכב על המיטה ופניו - פני המלאך מאירות מתמיד. משהו קרה ופתאום סבא מקבל כוחות, מתרומם ומתיישב על המיטה "קחם נא אלי ואברכם..". אין זה סוד שברכותיו של סבא לא שבות ריקם, זו כבר מסורת משפחתית. אבא רומז להם שהגדול יושב בצד ימין של סבא והקטן בצד שמאל, עניין של כבוד. סבא מושיט את ידיו, אך יד ימין פונה שמאלה ויד שמאל פונה ימינה. יד ימין מונחת על ראש אפרים הקטן ויד שמאל על ראש מנשה הבכור.
בדורות אחרים, אלפי שנים קדימה, זה לא היה עובר בשתיקה. הבכור היה מתרומם ומתמרמר. אכול קנאה וכאוב על העוול שנעשה. אך לא כך מנשה, לא פוצה פה ולא מתלונן. אם סבא החליט כך, הוא יודע למה. "בעצם... מגיע לאחי הקטן. תמיד רציתי לתת לו מתנה אמתית. כבנים של משנה למלך, לא היה חסר לנו דבר. קח אחי, באהבה!" הרהר מנשה.
אבל אבא שם לב וניסה לתקן. הוא מנסה להרים את ידיו של סבא בעדינות אך סבא מתעקש ומתגבר. הוא מנסה לרמוז "אבא, מנשה הוא הגדול..." אבל סבא בשלו. ואפרים הקטן שומע איך אבא מנסה לקחת לו את הזדמנות חייו ולתת אותה לאחיו הגדול. אך גם הוא שותק, מחשבותיו דומות למחשבות אחיו. "הלוואי שאבא יצליח, מנשה אחי האהוב שתמיד היה שם לצדי. תמך וליווה לאורך חיי. יד ימינו של סבא צריכה להיות עליו".

ולרגע הזה ציפה הסבא, הרים את עיניו ואמר ליוסף "מהיום והלאה, בכל ערב שבת. לפני הקידוש סמוך לשולחן הערוך. כשמלאכי השרת עומדים בצד וכולם נהנים מרגע של נחת והפוגה משגרת החיים והעבודה. כל אב בישראל ייגש לברך את בניו בברכה עם מסר לחיים של אושר. יצא מפיו המשפט הנצחי "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה". כי מי שאין בו צרות עין וקנאה, שיודע לפרגן לזולת בשמחה. אותו אחד שיודע לכבד את הגדולים והחכמים ממנו, הוא המאושר עלי אדמות.
וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. (בראשית מח'- כ)

שבת שלום ומבורך