ראיון עם הרב הראשי של נתניה לקראת יום כיפור

רגע לפני כניסת יום הכיפורים, הרב הראשי לנתניה, הרה"ג קלמן מאיר בר שליט"א, מבהיר כי אין מקום להשוואה בין התפילות להפגנות, מדבר על הגבלות התפילות בבתי הכנסת ובטוח כי חרף התקופה המאתגרת, היום הקדוש ליהודים יישמר בקנאות

הרב הראשי של נתניה, הרב קלמן בר שליטא

אחד מסלעי המחלוקת באווירת הכאוס הכללית בישראל, שנכנסה ביום שישי לסגר מלא, נוגע להשוואה בין התפילות בבתי הכנסת להפגנות התכופות במעון ראש הממשלה בבלפור. כידוע, בסופם של דיונים קדחתניים, הוחלט כי בתי הכנסת יפתחו רק ביום כיפור, בעוד הפגנות ייערכו רק בקפסולות של 20 איש ובמרחק קילומטר מהבית. במילים אחרות – נראה שלא המתפללים ולא המפגינים יצאו מרוצים.

מי שנדרש לסוגיה המורכבת של יום כיפור תחת סגר הוא הרב הראשי לנתניה, הרה"ג קלמן מאיר בר שליט"א. "אין ספק שאנו נמצאים בתקופה מאתגרת מאוד המשפיעה על חיינו בכל התחומים הן ברמת הפרט, והן ברמה הכללית כעם", הוא אומר בראיון מיוחד ל"נתניה נט". "יחד עם זאת, מאמינים ויודעים אנו, כי "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראהו באמת". יהודי מאמין יודע כי הקב"ה נמצא בכל מקום ובכל עת, מי שקורא ומתפלל מליבו לקב"ה, לא משנה היכן הוא נמצא - הקב"ה שומע. הן כך אמר הקב"ה לישראל: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

מה דעתך בסוגיית ההשוואה בין איסור התפילות בבתי הכנסת לאיסור ההפגנות, ואיך נותנים מענה לציבור גדול של מתפללים שלמעשה אין להם מקום תפילה בכיפור?

"באופן עקרוני, אין להשוות בין תפילות יום הכיפורים להפגנות. התורה מצווה אותנו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ולכן אני מדגיש כי עלינו לקבל באופן מלא, ולהקפיד על הנחיות משרד הבריאות והממשלה ככתבן וכלשונן, גם במחיר ההגבלות המוטלות על בתי הכנסת. ידע כל אחד שהקפדה על ההנחיות כרוכה בהצלת חיים ממש, ואין זכות גדולה מהצלת חיי אדם שתעמוד לנו".

להערכתך, האם כמות המתפללים דווקא תגדל משמעותית השנה בשל המצב החריג בו נמצאת מדינת ישראל?

"בהחלט. בשנות גלותו ידע עם ישראל ימים קשים עד מאוד, אך תמיד ידע לשמור בחירוף נפש על תורתו וזהותו היהודית והיא שעמדה לו. אני מתהלך ביום כיפור בנתניה, ורואה את כולם שומרים בקנאות על היום הקדוש. דומה שבימים קדושים אלו אין בנמצא ילד שלא נזכר באבא שבשמיים".

סממן מרכזי נוסף ביום הכיפורים הוא תקיעת השופר הרמה, ובהקשר זה שיתף כבוד הרב בסיפור המסביר את המנהג: "בימי הצנע עת היה מחסור גדול באוכל, השיג מורה אחד עוגת שמרים, והחליט לדרבן באמצעותה את תלמידיו ללימוד טוב יותר. בחמישי חיכו התלמידים בקוצר רוח, ולאחר שלמדו היטב נתן לכל אחד מהם פרוסת עוגה. כל התלמידים לא התאפקו ואכלו מיד את העוגה, אך היה אחד שאמר לעצמו 'איך אוכל את העוגה? הרי אבא עובד כל כך קשה עד שעות מאוחרות, איך לא אחשוב עליו ואתן לו את העוגה?'. עטף את העוגה במפית ושם בקצה השולחן, אך משלא יכול היה לעמוד מול מראה העוגה, הכניס אותה לתיקו. מפעם לפעם הביט בה ואמר לעצמו – 'הן העוגה גדולה. אנגוס חתיכה ועדיין יישאר לאבא. נגס ונגס עד שנשאר ביס קטן. מששב האבא לעת ערב מעבודתו, נתן לו את העוגה. אבא פתח את המפית, ראה את העוגה מלאת הנגיסות ופרץ בבכי. שאל אותו הבן "אתה כועס עלי?". "להפך, זה בכי של אהבה", ענה האב. "למרות כל הניסיונות והקשיים שהיו לך, זכרת אותי והשארת לי חתיכת עוגה שמביעה את אהבתך אלי".

"הסיפור הזה מהווה הסבר לתקיעות השופר, כי למרות כל הניסיונות והקשיים שהיו לנו לא שכחנו את ריבונו של עולם, ולכן אנו מבקשים "תקע בשופר גדול לחרותנו", מסכם הרב ומוסיף אנקדוטה בסימן הנגיף ששינה את חיינו. "ביום כיפור כל יהודי מראה שלמרות כל הניסיונות שהיו לו, לא שכח את אבא שבשמים, ולכן אנו פונים אליו ואומרים: "נא אל תשכחנו והסר מעלינו כל פגע ומגפה". בימים נוראים שכאלה ותחת סגר הדוק, נדמה שתפילת הסרת המגפה טיפסה אוטומטית אל ראש סדר העדיפויות הלאומי, עוד לפני בקשות המחילה המסורתיות.