בלוג לשבועות מאת הרב הראשי לנתניה הרב קלמן מאיר בר

יום חתונתנו- יום מתן תורה

וכן הוא אומר 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו'. ביום חתנתו זה- מתן תורה, וביום שמחת לבו- זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו".

ברצוננו ליתן טעם מדוע מבין מערכות הבריתות השונות הקיימות בין אדם לרעהו, נתיחדה דוקא הברית של "יום חתנתו" לשמש כמשל ליום מתן תורה? ומה טיבו הפנימי של דימוי זה? והננו נדרשים להבהרת הדימוי של מתן תורה כחתונה, ולצורך כך נעסוק בתפקיד האיש והאשה.

"אשר ברא אלוהים לעשות"- תפקידו של האדם בהאי עלמא, הוא ליצור, לעשות ולהוציא את הכוחות הטמונים בו מן ההעלם אל הגילוי, מן בכח אל הפועל, או אז ממלא הוא את יעודו אשר לשם כך נוצר. המהר"ל בספר "תפארת ישראל" ביאר לנו כי השם "אדם" מורה הוא על תפקידו, שכן האדם נקרא ע"ש מקורו ממנו בא- האדמה. ולכאורה כל בעלי החיים נבראו המה מן האדמה, ומדוע נתייחד האדם להקרא ע"ש מקורו-האדמה?

ביאר המהר"ל כי תכונותיו של האדם זהות המה לתכונות האדמה. זו האחרונה, יש בה פוטנציאל אשר טמון בה להצמיח אילנות וצמחים, אך מידת הגילוי בפועל תלויה היא בעבודה אשר ישקיעו בה. כך הן ממש תכונות האדם שכוחותיו גנוזים וטמונים בו, ועבודתו ומטרתו של האדם היא להוציאו אל הפועל. לא כן, הבהמה, בה-מה. מה שיש בה הוא כבר נמצא, אין בה את מידת הגילוי שצריך להוציאה אל הפועל:

ברם עשייה זו של האדם חלוקה היא במהותה בין תפקיד הזכר והנקבה, לא ראי תפקיד הזכר כתפקידה של הנקבה, תפקידו של הזכר הוא לזרוע את הגרעין הרוחני , אך הפיתוח  והיישום המעשי של אותו גרעין רוחני תתלוי באשה, ובזה כגול כוחה של האשה, כך הדבר מתחיל מרגע ההריון אשר הוא אשר נותן את הגרעין, אבל ההתרקמות כולה- נעשית ע"י האשה, זהו הדיבור. אך תורת האם היא תורה מעשית, ואותה נצטווה הבן "אל תטוש". "רבי יוסי הגלילי הוה אזיל באורחא, אשכחיהלברוריה. אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים: 'אל תרבה שיחה עם האשה'. היה לך מה לומר: באיזה ללוד".

ושואלים אנו את עצמנו , וכי ר"י הגלילי עצמו לא ידע את המשנה "אל תרבה שיחה עם האשה"? אכן ידע ר"י היטב את דברי המשנה. כשהגיע לביצוע המעשי של הדבר, כאן כשל כוחו. בזה היה גדול כוחה של האשה- גדול כוחה של ברוריה מן האיש.

זהו תורף ביאור מטבע חז"ל : "מלמד שמתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באשה יותר מבאיש. בינה הוא הישום וההוצאה לפועל של החכמה, וכשנעשה שימוש בחכמה זוהי הבינה. 'נבון דבר, שמבין דבר מתוך דבר', נבון הוא זמשתמש בחכמה ומישמה. זוהי ההוראה של הבינה שנתנה בנשים. היא היודעת כיצד ליישם את חכמת בעלה בחיים המעשיים ובזה גדול כוחה של האשה יותר מהאיש. מעתה מתבאר לנו הדימוי של מתן תורה ליום חתונתו.

הדימוי שלנו לרעיה מבאר לנו את התפקיד אשר קיבלו בתחתית ההר. אנו עם ישראל המכונים רעיה "תפקידנו ליישם ולהוציא לפועל בעולם תעשייה את דברי הבעל- הקב"ה. אנו מחויבים להשתמש בבינה היתרה כדי להפוך את התורה שקדמה לעולם, לתורת חיים מעשית, לשמור לעשות ולקיים את דברי תלמוד תורתך. כמו התפקיד אשר מוטל על האשה "אל תטוש אמך"- תורה מעשית.

ואת אשר עם ישראל זונה את תפקידו ולא מקיים את חובת האשה, או אז מכנהו הנביא ירמיה: "ומצח את זונה היה לך" דומים אנו לרעיה שלא ממלאת את רצון בעלה.

מעתה נפתח לנו פתח נוסף להבנת שהיחס שבין לימוד תורה וקיום מצוותיה. מחד דורשים חז"ל על הפסוק "יקרי מפנינים וכל חפציך לא ישבו בה" אפילו חפצי שמים לומר לך שערך התורה הוא נעלה לעין ערוך ולאין שיעור אפילו מתלמודו ולעסוק המצווה ואין לחא את הפטור של עוסק במצווה פטור מן המצווה, הפטור שקיים בכל המצוות כולם. והדבר תמוה, שהרי ערכה של תלמוד תורה נעלה מערך המצוות, ואם כך מדוע צריך להפסיק הוא ממשנתו? ברם, לדברינו מבוארים הדברים, שכן כל מתנת נתינת התורה היא על מנת לישמה כאן בעולם המעשה "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה" הן זהו תפקידנו- תפקיד הרעיה. ולכן את אשאר באה ההזדמנות הזו מיד נפנים אנו לעסוק באותה מצווה. חז"ל רמזו על כך במתק לשונם: "הלמד שלא לעשות נח לו כאילו נהפכה שילתו על פניו".

הפיכת השליה על פניה ביאורה הוא שתפקידה של אשה לא בוצע כלל, לא היתה התרקמות העובר. לא התפתח הגרעין שנתן האיש. נשאר רק תפקיד הזכר. והלומד שלא על מנת לקיים הרי הוא כמי שביצע את תפקיד הזכר בלבד. אך הלומד על מנת לקיים, או אז , ממלא הוא את מטרת הזיווג ויוצר הוא את הפירות המצופים מן הזיווג . "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו"- אלו התולדות הנכספות מיום החתונה- ללמדך ש"עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".