"ראינו את המוות בעיניים. קיבלנו את החיים שלנו במתנה"

אליאס דודאי מנתניה היה חלק מחבורה בת 14 חברים שחגגה במסיבה בדרום לפני שהגיעה מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס, ורק בנס ניצלו חייהם של כל החברים. בראיון כואב הוא מספר על נתיבי הבריחה המשתנים, קבוצת החמ"ל שנפתחה בוואטסאפ בזמן אמת וכיצד כבר נפרד מאשתו. "הנפש עדיין פגועה, אבל צריך להיות חזקים ומגובשים ולעזור זה לזה", הוא אומר

אליאס דודאי מנתניה מתקשה להירדם. כלפי חוץ הוא נראה קצת יותר טוב מהימים הראשונים של מלחמת 'חרבות ברזל' שהכתה בישראל בממדים שטרם ניתן להבין, אבל מי שנכח עם חבריו באותה מסיבה קטלנית ברעים יתקשה עוד תקופה ארוכה לעכל את מה שראו עיניו, אם בכלל.

"לא משנה מה אני עושה – מביט לשמיים, מריח את האוויר, מתפלל – אני רק בוכה. הנפש עדיין פגועה מאוד", הוא אומר בכאב בראיון לאתר 'נתניה נט' ומשחזר את השבת הנוראה של ה-7 באוקטובר.
"היינו במסיבה חבורה של 14 איש, קו ראשון לדיג'יי. באזור השעה 6:30 בבוקר אני היחידי שראיתי שני יירוטים ושמעתי בומים ו'צבע אדום'. חברים שלי חשבו בהתחלה שאני הוזה, אבל חמש דקות אחר כך כיבו את המוזיקה והכל התחיל", מספר אליאס.

מה עושים בכאוס כזה?

"כולם היו בהלם ונכנסנו ללחץ, אבל דאגתי שנתרכז כל החברים באותו מקום ולא נתפזר. מהר מאוד ראינו שאנשים דוהרים החוצה, אבל לא היה איך לצאת. בהמשך אני ועוד חבר פרצנו את הגדר שתחמה את המסיבה כדי לברוח. התחלנו ללכת לכיוון האוטו, כל החברים היו מבולבלים ורצו להתחבא, אבל אמרתי להם שאין סיכוי וחייבים להתקפל משם עכשיו".
דודאי עלה על הרכב עם שלושה חברים נוספים, הצליח בדרך לא דרך לעקוף את פקקי הענק שנוצרו והגיע ליציאה של כביש 232. "פתאום ראינו שוטר ובחורה כששניהם מחוררים מיריות, אנשים כבר נכנסו אחד בשני וברחו לכל כיוון. נסעתי אחרי האמבולנס שפינה אותם כדי לנסות לברוח, אבל מיד שמעתי צרור בכיוון שלנו. עשיתי פניית פרסה במקום והתחלנו לברוח לתוך השטח ברגל", הוא מתאר את הזוועה. "אתה לא יודע מה לעשות כשכדורים שורקים לך מעל הראש. בשלב כלשהו התפצלנו, הייתי לבד ולא ראיתי אף אחד מהחברים במשך משהו כמו שעה וחצי, כשבהמשך חבר מהצבא פתח לכולנו בוואטסאפ קבוצת חמ"ל ודיווחנו אחד לשני בזמן אמת".

המסיבה. כשכולם עדיין חגגו 

כאמור, המראות הקשים לא עוזבים אותו. ספק אם יעזבו. "משכתי איתי אנשים שירדו לוואדי בזמן שהיו טילי RPG על ימין ועל שמאל. אנשים נפלו לידי אחד אחרי השני כמו דומינו, חלק נחטפו לי מול העיניים. תבין שאנחנו מסתכלים כל הזמן קדימה, אחורה ולצדדים בזמן ש-3,000 רקטות מעל הראש שלנו. הגענו למצב שמה שקרה למעלה לא עניין אותנו בכלל, כשיש צרורות של יריות נון-סטופ במשך שעות. פשוט סיוט. אני בקושי ישן בלילות, מנסה אבל לא באמת מצליח. הרבה חלומות קשים ובכי יומיומי שלא מאפיין אותי. משבר נפשי קשה מאוד".

שיחת פרידה

אליאס דודאי, 31, מתגורר בקריית השרון. נשוי לרונית ואב לשני בנים – לירוי בן ה-6 וריי בן ה-3. בדרך נס, ועל רקע אלפי הנרצחים ומאות הנעדרים והחטופים, הצליחו הוא וכל חבריו לשרוד את התופת ולהגיע הביתה בשלום.

אליאס עם הבן 

"בשלב כלשהו זיהינו חממות והתחבאנו שם. זמן קצר אחרי שברחנו כבר שרפו אותם", הוא מספר על הדרך בה ניצלו חייו וחיי חבריו. "אחר כך מצאנו קונטיינרים באזורים שהתאילנדים נחטפו מהם וניסינו לצרוך מים מכל חור וכל צינור השקיה. אנשים רצו חמש שעות בשמש בלי מים והרבה התעלפו בדרך".
להערכתו של אליאס, הוא וחבריו גמעו בשטח מרחק של כ-20 ק"מ עד שפגשו באזרחים ממושב פטיש. "הם באו עם מכוניות והעמיסו כמה שיותר אנשים ואיפה שרק אפשר כדי להציל חיים – גם בבגאז' ועל הגגות", הוא אומר. "דאגו לנו ברוחב לב לאוכל ומים ופשוט הצילו אותנו. אני מוריד בפניהם את הכובע".

היו רגעים בהם איבדתם תקווה?
"תמיד יש תקווה, אבל תבין שראינו את המוות בעיניים ובשלב מסוים כבר החלטנו להתקשר למשפחות. דיברתי עם אשתי, נפרדתי ממנה והסברתי שכנראה לא נחזור משם. האיחוד איתה ועם הילדים היה מאוד מרגש. לא הפסקנו לבכות ולהתחבק יחד".

השבוע מיהרו הוא וחבריו לברך ברכת הגומל, שמקבלת משמעות שונה בתכלית אחרי אירוע בלתי נתפס שכזה. "זה נס גלוי. אחרי שעות של ריצה פשוט נישקנו את האדמה והבנו כמה מזל היה לנו", מתאר אליאס בהתרגשות. "לקחתי על עצמי לשמור שבת בעזרת השם ולשים ציצית. אני והחברים בקשר יומיומי, נפגשים לשיחות קבוצתיות ומנסים כמה שיותר לחזק זה את זה. בסופו של דבר, קיבלנו את החיים שלנו במתנה ונולדנו מחדש".

מה המסר שלך לעם ישראל בימים אלה?
"להיות מגובשים וחזקים, לעזור אחד לשני ולהפסיק עם רעשי הרקע ברשתות, כי אף אחד לא יודע באמת מה קרה. רק מי שהיה שם יכול להבין. אני מדבר איתך עכשיו עם דמעות בעיניים אחרי הסבל הנוראי שעברנו שם, אבל צריך להיות חזקים בשביל המשפחות שלנו, בשביל הנרצחים ובשביל החיילים בשטח. אני מאוד מקווה שבסופו של דבר נעבור את זה".