המשך מחאת בני העדה האתיופית בנתניה

הפעילים החברתיים של בני העדה, מדברים על המשך המאבק בנתניה. עשרות אלפי צעירים - בני העדה האתיופית, הגיעו אתמול (יום א') לכיכר רבין בתל אביב, להשמיע את קולם ואת זעקתם.

לאורך כל שעות הערב נזרקו אבנים ובקבוקים על השוטרים, שהגיבו בירי רימוני הלם ובזרנוקי מים. בעימותים האלימים, נפצעו 56 שוטרים, בהם אחד באורח בינוני והיתר קל ולפחות 12 מפגינים.

43 מפגינים נעצרו. חלק גדול מבני העדה, שהשתתפו אתמול בהפגנה הגיעו מנתניה – העיר עם האוכלוסייה האתיופית הגדולה ביותר בישראל.

ההפגנה הבאה בנתניה

"המאבק לא הסתיים בהפגנה שהייתה אתמול בתל אביב", אמר אושר אלמו בן 26, פעיל חברתי מנתניה. "זה הגל שישטוף את כל הערים בישראל. הפעילים של הקהילה בנתניה, כבר מדברים על המחאה הבאה, שתתקיים ליד תחנת המשטרה בעיר. יש הרבה אתיופים מנתניה, שהגיעו אתמול לכיכר רבין, אבל יש עוד הרבה יותר, שלא הצליחו להגיע בגלל שאין להם אמצעים או מסיבות אחרות. אבל אני יודע, שכאשר תהיה הפגנה קרוב לבית שלהם, כבר לא יהיו להם תירוצים. לאנשים נמאס. אנחנו יושבים בימי שישי בבתים, מפחדים לצאת החוצה. השוטרים מסתכלים עלינו כמו על עבריינים, ואף נהג מונית לא מוכן להיכנס לשכונת חפציבה בשעות הערב. לפני כמה ימים, נאלצתי לחזור הביתה ברגל בגלל זה. הסטיגמה הזאת, שיש על השכונות של האתיופים מאוד פוגענית ומשפילה. יש כאן כל כך הרבה אנשים טובים, שלא עשו רע לאף אחד. מה שמצחיק, זה שכל העבריינים הכבדים גרים דווקא בשכונות יוקרה, אבל יש להם כסף והם לבנים, אז אף אחד לא מפחד לגור לידם".

מקור: זהבה אברה

"אנחנו נחלמים על שלנו", אמרה זהבה אברה, בת 22 מנתניה. " אני גרה בשכונת וותיקים, וכל יום שישי אני והחברים שלי חווים על בשרינו את היחס המשפיל של המשטרה. השוטרים מתייחסים אלינו כמו עבריינים, לא שואלים שאלות וישר מאשימים. לפני כמה שבועות, ישבנו עם החברים על הספסל ועישנו נרגילה. פתאום, ראיתי שבע ניידות משטרה נכנסות לשכונה. השוטרים ניגשו אלינו והתחילו לצעוק: "קומו, תלכו מכאן". זאת השפלה. לא עשינו שום דבר רע. לא צעקנו, לא הטרדנו אף אחד. אנחנו פשוט לא באים להם טוב. הם רוצים להכניס אותנו לבניינים. יש להם את הכוח של המדים, ולנו אסור להגיד שום דבר.

לראשונה, גם ההורים תומכים במאבק 

"הפעם, אנחנו נלך עד הסוף", המשיך אלמו. "יש לנו המון תמיכה, וכולם מבינים שהצדק לצדנו. אפילו ההורים שלנו. האבא שלי הוא בן 89, הוא אוהב את ישראל יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא אף פעם לא אמר מילה רעה על המוסדות של המדינה. כשהתעמתתי עם השוטרים בעבר, הוא תמיד היה בצד שלהם. הפעם, זה שונה. כשחזרתי אתמול בלילה מההפגנה, הוא חיכה לי בבית. אחרי שסיפרתי על מה שקרה שם, על זה שהתעמתתי עם שוטרים, הוא אמר לי שהוא גאה בי. זה כל כך ריגש אותי. זה נותן לי הרבה כוח להמשיך הלאה במאבק. נמאס לשמוע את המילים "בני העדה". אנחנו יהודים, ישראלים, בדיוק כמו כולם. אנחנו משרתים את המדינה, נהרגים בצבא, משלמים מסים – אז למה אנחנו נחותים? למה אנחנו לא יכולים להיכנס למועדונים? למה המשטרה עצרה אותי, כשהייתי עם החברה שלי במועדון, רק בגלל שכמה שיכורים שאפילו לא הכרתי, הלכו שם מכות? אנחנו לא מפחדים מרימוני הלם. שירתתי בהנדסה קרבית, הייתי בעופרת יצוקה. הפיצוצים לא מפחידים אותי".

"אנחנו לא נשתוק יותר!", המשיכה אברה. "ההורים שלנו עשו את שלהם. עכשיו זה התור שלנו, הדור של צעירים. אני לא רוצה, שהילדים שלי לא יסבלו כמו שאנחנו סובלים".