בנות נתניה - לא רק הכדור הוא עגול

שלי ישראל, שחקנית נבחרת ישראל בכדורגל, החליטה לתת לילדות בנתניה את מה שלה לא היה בילדותה. המועדון שהקימה עם חברתה לנבחרת שרית שנער, מאפשר לבנות העיר הצעירות לטפח את החלום שלהן  

ביום שני השבוע, בשעה שחלק מתושבי העיר עדיין ישבו בעלטה, עלתה נקודת אור מאצטדיון טוברוק.

שלי ישראל עם בנות נתניה  

תחת שמים קודרים וגשם שלא הפסיק לטפטף עלתה על כר הדשא קבוצת הילדות של בנות נתניה למשחקה הראשון בליגה. התפאורה החורפית, שבוודאי לא הקלה על הבנות שממילא התרגשו, עוררה חשש קל מאחורי הקווים וביציעים, אולם עד מהרה זה התפוגג. אף שהבנות אינן מורגלות במעמדים שכאלו, הן התרוצצו על המגרש, בעטו, מסרו, ובעיקר נסכו גאווה בהורים שעודדו ביציע ובצמד הכדורגלניות שעומדות בראש המועדון.
משחקן הראשון של בנות נתניה הצעירות הסתיים בהפסד, אך ספק אם היה בכך כדי להעיב על ההתרגשות הגדולה שאפפה אותו. בשנתו השלישית בלבד של המועדון מסמנות לעצמן שתי העומדות בראשו, שלי ישראל ושרית שנער, נקודת ציון חשובה בתהליך ההתפתחות שלו. כמי שמגדירות את עצמן כרצות למרחקים ארוכים, השתיים מבינות כי למועדון יש עוד דרך ארוכה לעשות, אך השבוע היו להן כמה רגעים של נחת. לא יותר.

מועדון כדורגל לבנות

כאמור, סיפורו של מועדון בנות נתניה החל לפני כשלוש שנים. שלי ישראל, 30, תושבת העיר, שחקנית אלופת המדינה אס"א ת"א ונבחרת ישראל, סיימה אז לימודי תואר ראשון, והחלה לחשוב על היום שאחרי. "ניסיתי לחשוב מה ארצה לעשות אחרי הקריירה המקצועית, והבנתי שאחד הדברים שהכי חשוב לי לעשות הוא להקים בנתניה מועדון כדורגל לבנות. לי כילדה לא היה איפה לשחק, האפשרות היחידה הייתה להצטרף לקבוצת הבנים, אך ההורים שלי לא הסכימו לכך. נאלצתי לחכות עד גיל 15, ואז הצטרפתי לאס"א ת"א. מאז אני שם", מספרת ישראל.
את מועדון בנות נתניה הקימה ישראל עם חברתה לנבחרת ולקבוצה שרית שנער, 32, תושבת העיר. "התחלנו עם חוג כדורגל לילדות ועם קבוצה בוגרת, שהצטרפה לליגה השנייה. היה חשוב לנו לפעול בשני מישורים, כלומר גם להפעיל חוגים וגם לבנות קבוצה תחרותית שתשחק בליגה, כדי שלילדות הצעירות שלומדות את יסודות המשחק ומתאמנות, יהיה לאן לשאוף", אומרת ישראל. "מבחינתנו, הקבוצה הבוגרת היא קבוצת הדגל של המועדון, והמטרה שלנו היא להצמיח שחקניות שבסופו של דבר יצטרפו אליה", מוסיפה ישראל. לדבריה, בשתי העונות הראשונות שלה בליגה השנייה, נחלה הקבוצה הבוגרת הצלחה גדולה, וכבר פעמיים הייתה על סף עלייה לליגה הראשונה.

גאווה גדולה

גולת הכותרת בשנתו השלישית של המועדון היא ללא ספק פתיחתה של קבוצת הילדות. אחרי שנתיים שבהן עמלו ישראל ושנער על הקניית היסודות לילדות הצעירות במסגרת החוג שקיימו, הצליחו השתיים לפתוח קבוצה תחרותית ולצרף אותה לליגה לילדות. בקבוצה משחקות ילדות בגילי 13-11, וניכר כי ישראל ושנער חשות סיפוק רב. "זאת גאווה גדולה בשבילנו שהצלחנו להיכנס לליגה. הליגה קיימת כבר כשש שנים, ויש בה מועדונים ותיקים ושחקניות מנוסות, ולכן האתגר היה גדול. צריך לזכור שהתחלנו כחוג קטן, שהיו בו עשר ילדות בלבד", מסבירה ישראל. "רוב הקבוצות בליגה הן קבוצות מבוססות, שנהנות מגב כלכלי", מחדדת ליאת שליפקה, שבתה משחקת בקבוצה. שליפקה היא אחת ממנהלות הקבוצה, ועושה את תפקידה בהתנדבות. והיא לא היחידה. גם ישראל ושנער, העומדות בראש המועדון ומשקיעות ממרצן ומזמנן כבר שלוש שנים, עושות זאת בהתנדבות מלאה. כפי שישראל מסבירה, כרגע נשען המועדון בעיקר על ההכנסות מהחוגים שהוא מפעיל, וכל הכנסותיו מופנות לתפעול השוטף שלו.

לא שוכחות את המוטו

עד העונה הנוכחית אימנה ישראל את כל הקבוצות במועדון. העונה, כחלק מצמיחתו של המועדון ומהגידול בהכנסות מהפעילויות השונות בו, הצליחו ישראל ושנער לשכור את שירותיהם של שני מאמנים לקבוצות התחרותיות. כיום חברות במועדון 60 בנות בכל המסגרות, ונוסף על שתי הקבוצות התחרותיות המועדון מפעיל ברחבי העיר חוגים לילדות מגיל 6 ומעלה. עם זאת, ישראל מדגישה כי המוטו שלה ושל שנער נשאר כשהיה. "הדבר החשוב ביותר מבחינתנו הוא שכל ילדה בנתניה שמעוניינת לשחק, תוכל לעשות זאת. אנחנו יודעות שיש בנתניה אוכלוסייה מגוונת מכל מיני מעמדות סוציו־אקונומיים, ועושות הכול כדי שעניין התשלום לא יהיה מכשול. בשנה שעברה, למשל, הפעלנו פרויקט, שהבנות שהשתתפו בו שילמו סכום סמלי בלבד. בנוסף, יש במועדון ילדה שלקחנו תחת חסותנו, כי הבנו שהיא אוהבת מאוד כדורגל, ושהכדורגל מאפשר לה להתבטא".

להשלים את הפאזל

ומה עוד חסר למועדון? ישראל מציינת כי כרגע החלום הגדול שלה הוא להצליח להקים קבוצת נערות. "זו למעשה החוליה החסרה במועדון. הרעיון שלנו הוא לייצר המשכיות, כך שהשחקניות יוכלו לצמוח בתוך המועדון ולעבור מקבוצה לקבוצה. קבוצת נערות תשלים את הפאזל".
לנוכח העמידה העיקשת של קבוצת הילדות במשחק ביום שני, יש למה לקוות.