"הנשכחות שאי אפשר לשכוח"

עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה של מכון משואה התקיימה אמש באמפיתיאטרון משואה

אמש (ראשון), התקיימה באמפיתיאטרון משואה, המכון הבינלאומי ללימודי השואה, עצרת לפתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
בטקס, שהתקיים תחת הכותרת "הנשכחות שאי אפשר לשכוח", נשא נאום מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר ויו"ר המחנה הממלכתי בני גנש שלח סרטון ברכה מאחר ונבצר ממנו מלהגיע בעקבות ישיבת קבינט בירושלים.
השר ח"כ בני גנץ – יו"ר המחנה הממלכתי: "החזרת אחיותינו ואחינו מהשבי, והמשך הלחימה לאורך זמן - חלק מהגבורה של העם היהודי. עתידנו משתקף בשנים ובדורות. הרב בני לאו כתב: 'לאורך מאות שנות גלות לא יכלו היהודים להעמיד את גבורת הקרב שלהם במבחן. את הזכות לעמוד ולהילחם לקחו מהם בכל תפוצות הגולה, אולם אף אחד לא יכול היה לקחת מאיתנו את הגבורה האצורה בלבבות'.

אימי מלכה, ששרדה את ברגן בלזן, סיפרה שגם כשגופה, ששקל פחות מ- 30 קילו, כמעט חדל מלהתקיים, רוחה המשיכה להיות איתנה. כך שרדנו. בשואה, גברנו כפרטים וכעם על הייאוש והאימה. חכמינו אומרים, שגיבור הוא מי שכובש את יצרו. מול כוחות הרשע הנאצים, הרעב, האובדן, וריח המוות מהכבשנים – בני עמנו נאחזו
בכוחות הנפש. ברצון לחיות בעצמם וברצון לחיות כעם. ילדים שקפצו מרכבות, ורצו תחת מטחי אש אל החופש. מבוגרים שחלקו פרוסת לחם כשהרעב אכל אותם מבפנים. גיבורים ששרדו, נלחמו, ועלו לארץ להילחם שוב על תקומת עמם.
יצחק ארצי ז"ל, שורד השואה שחילץ אלפי ילדים, סיפר איך פגש בהם כשעלו על ספינת המעפילים: "התקשיתי להכירם. משלדי אדם דוממים, היו לצעירים שרוח החיים שוב פועמת בהם". במיוחד בימים האלו, נזכור את אלו שהיו "שלדי אדם", והפכו לחלוצים שהחיו את הרוח היהודית הפועמת של ימינו. נזכור איך הפכנו את האסון הגדול בהיסטוריה – לסיפור תקומה. נזכור את ששת המיליונים שנטבחו, והותירו לנו את הצו לשמור על גורלנו בידינו.
ונזכור גם את האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז קום המדינה בשבעה באוקטובר. נחזור חזקים וכואבים, לבארי, לכפר עזה ולמטולה. לעולם לא נשכח את רוח האדם. את הגבורה האצורה בלבבותינו. ואת צו הנצח של העם היהודי ותקומתו. יהי זכר הנספים ברוך.״

מפקד חיל האויר, אלוף תומר בר- "שורדי השואה, אתם- אשר את קורותיכם אל לנו לשכוח, אתם מסמלים עבורנו את העוז, את היוזמה, את יצירת היש מאין ואת יכולתו של האדם לאסוף את רסיסי השברים ולהתחיל הכל מבראשית. אני מביט בכם וחש את גודל התפקיד, שמוטל עלינו כאומה בתקופה היסטורית זו, את הזכות, האחריות והאתגר שנפלו בחלקנו כמפקדים בצבא ההגנה לישראל לממש את משימות ההתקפה נגד אויבנו וההגנה על אזרחי המדינה וגבולותיה. ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעת הזו, ביומה המאתיים ושניים עשר של מלחמת ׳חרבות ברזל׳ מסמל ומחזק את נחיצותו של צבא חזק, כשיר ומוכן להגנת מדינה עצמאית וריבונית, המוקפת באויבים

אייל ולדמן, מדליק משואת התקומה: "אני אוהב את המדינה, זאת אהבה של שייכות, זאת אהבה של עזרה הדדית, לחברים שלי למשפחה. הבת שלי ובן הזוג שלה נרצחו ב-7 באוקטובר במסיבה ברעים, וזה אהבה למה שקרה אחרי במה שקרה בתוך המלחמה ולנסות להציל את המדינה ממה שקורה בה היום. האכזבה הכי קשה שלי זה שלא יכולתי לשמור על הבת שלי. שאני מרגיש שנכשלתי. אני חושב שאחת הסיבות שאנחנו נמצאים בה ואחת הסיבות שאני,ילדי ובני משפחתי הלכנו לקרבי ולגולני זה כדי שנוודא שאף פעם לא נחזור להיות במצב בו היינו בשואה.
יוסי פייט- יו"ר ארגון משואה- "בימים אלה אנו מביאים עדות חדשה . אחד עשר שורדי שואה מכל רחבי הארץ- מהעוטף, ממופני הצפון, מהמקלטים במרכז חושפים למול עדשת המצלמה את ההתמודדות הכל כך מורכבת שלהם עם מאורעות השבעה באוקטובר. הם מישירים מבט אלינו הצופים נזכרים בעבר הכואב שלהם חווים את ההווה אבל לרגע לא מהססים לרגע לא נסדקים לרגע לא מוותרים. התבוננתי בהם והתפעמתי מהחוזק, מהעוצמה השקטה של כל אחת ואחד מהם וההכרה הכל כך ברורה שאין לנו ארץ אחרת".

שישה ניצולים נבחרו להדליק את משואות הזיכרון:

חווה הילל, נולדה באתונה בשנת 1939 עם פרוץ המלחמה, בעזרת תעודות מזויפות מצליחה עם משפחתה להימלט מאתונה לעבר ההרים, תוך התמודדות עם תנאי הטבע הקשים, רעב והלשנות לגרמנים. הצטרפו כמשפחה לשורות הפרטיזנים. בזכות התמיכה והעידוד שזכתה מהוריה הצליחה לשרוד.
פרופ' שאול הראל, נולד בשנת 1937 בבריסל בלגיה. כשהיה בן חמש הוריו יזמו קשר עם המחתרת הבלגית כדי שיסתירו אותו. הוריו ואחיו נספו באושוויץ . הוא ניצל ועלה לישראל ב1949. פרופ' הראל הוא מומחה ידוע בנושא התפתחות הילד.
אביגדור נוימן, יליד 1931 בצ'כוסלובקיה. בן למשפחה חסידית. עם כניסת הגרמנים החלה האנטישמיות משפחתו הועברה לגטו ומשם לאושוויץ . צעד בצעדת המוות ושרד. בגיל 16.5 עלה לישראל.
לידיה אברהמסון, נולדה בביאלורוס בשנת 1931. שלוש פעמים הוצאה להורג. שלוש פעמים ניצלה. ממקום המחבוא שלה ראתה את הגטו עולה באש. כילדה התחברה לפרטיזנים ביערות וכך הצילה את עצמה במאי 48 עלתה לארץ.
תמר יעקבי, בת 87. הוחבאה כילדה במרתף חשוך, אח"כ נמסרה למשפחה נוצרית ומשם לבית היתומים שם הוחבאה עד סיום המלחמה.
גרשון קסטל, נולד בשנת 1930 ברומא. ביוזמת אימו הועבר למנזר בצפון איטליה ומשם למספר מקומות מסתור שונים וניצל. בשנת 1945 עלה לישראל . נמנה בין מייסדיו של קיבוץ יפתח בו מתגורר עד היום.

אייל וולדמן - הוזמן להדליק את המשואה ה-7, משואת התקומה- על תרומתו בתחום החדשנות והיזמות
" זיכרון השואה הוא דינמי מטבעו, והוא מושפע תמיד מהנושאים העומדים במרכז סדר היום שלנו.
על רקע האכזריות, האימה וחוסר האונים של ה-7 באוקטובר היינו עדים לשימוש רב בדימויים ויזואליים ומילוליים השאולים מזיכרון השואה. טבח אוקטובר הציף בקרב רבים את הטראומה הלאומית ולעיתים גם הביוגראפית של מוראות השואה. אומרת איה בן נפתלי, מנכלית מכון משואה ומסבירה: "אנחנו במכון משואה שאלנו את עצמנו מיד עם פרוץ המלחמה - מה ניתן ללמוד מתעצומות הנפש של ניצולי השואה לאחר השחרור, ביחס למנגנונים שניתן לאמץ היום בהתמודדות עם האסון הפרטי והציבורי. לפני חודשים אחדים פתחנו במוזיאון משואה תערוכת קבע רחבת היקף "שנת האפס", העוסקת בהתארגנות העצמית של ניצולי השואה באירופה למחרת השחרור. בניגוד לחוסר האונים ולדילמות של בחירה ללא בחירה המאפיינים את המציאות של תקופת השואה – הרי שסיפורה של שארית הפליטה – הוא פרק של יוזמה שמעיד על כוחות הנפש של אדם ושל עם – לקום גם מהמקום הנורא ביותר - ולמצוא משמעות חדשה לחיים. זהו הסיפור של דור ההורים שלנו, שאיבדו הכול והבינו שהם צריכים להקים עולם אישי וקולקטיבי יש מאין – להתחיל הכל מבראשית. עבור הדור שלנו- הם היו מקור של הזדהות מתוך גאווה - על יכולתם לקום מהשבר הנורא ולחיות חיים מלאי משמעות. התערוכה מתמקדת בכוח של הרוח האנושית,  ביכולת של אנשים לקום גם מהאסון הנורא ביותר בהיסטוריה המודרנית – ולבנות את עצמם מחדש. כשאתה עובר על מאות שעות של עדויות עולה מתוכן בברור שהניצולים מדברים על הניצחון שלהם – הם לא רק ניצלו ושרדו – הם רואים את עצמם כמנצחים והניצחון שלהם בא לידי ביטוי בהקמת משפחות גדולות ולא פחות מכך בתרומתם להקמת המדינה. מתוך התובנות של ניצולי השואה שעברו את טראומת אוקטובר ניכר כי האסון שפקד אותנו לא ערער בתפיסתם את ההבטחה לדורות הבאים "לעולם לא עוד".