הבלוג של ג׳וליה: המשפחה היא הכל

קוראים לי ג'וליה גואטה ואני עיוורת. לא נולדתי עיוורת, הפכתי לכזו. למרות העיוורון הצלחתי לגדל שבעה ילדים מוצלחים ולחיות חיים מלאים ותוססים. בבלוג שלי, אני רוצה לשתף אתכם, הקוראים, בסיפור החיים המרתק שלי, והפעם, אני רוצה לספר לכם על המשפחה שלי.

והשבוע, ג'וליה בבלוג אישי על המשפחה שלה.

קוראים יקרים, השבוע אני רוצה לספר לכם על הדבר היקר לי מכל - המשפחה שלי. למרות שאני עיוורת, לא נתתי אף פעם לעיוורון לעצור בעדי מלהקים משפחה לתפארת. ילדתי שבעה ילדים מקסימים ויש לי נכדים ונינים. זה אולי ישמע קלישאה, אבל למשפחה שלי אין תחליף ואין להם מחיר, ואני מוכנה לתת את נשמתי בשבילם. גדלתי ילדים מקסימים, שמעולם לא התביישו בכך שההורים שלהם עיוורים. להיפך, הם היו גאים בנו. הם תמיד ראו בנו הורים רגילים, ורק כשהיו קטנים הם שאלו פעם אחת למה אנחנו עיוורים ומי עולל לנו את זה. הסברתי להם והם קבלו זאת בהבנה. גם הנכדים שלי שאלו אותי פעם אחת על העיוורון שלי, ומיד אחרי שעניתי להם, הם שבו להתייחס אליי כמו לכל סבתא רגילה.

בוודאי תשאלו את עצמכם איך כעיוורת הצלחתי לגדל שבעה ילדים. אז כשהפכתי לאמא, אחות של טיפת חלב הדגימה בפניי איך לחתל ולקלח ומיד תפסתי את העניין. כל חיי דאגתי למשק הבית - בישלתי, שטפתי, ניקיתי וכיבסתי. בעלי, שגם הוא עיוור, לא ממש עזר לי, ולמרות הקושי נהניתי מאוד לדאוג לניקיון. אפשר לומר שאני חולת ניקיון- בפסח אני מנקה כמו מטורפת ובלאגן בבית עושה לי בלאגן בראש. מסתבר שמחלת ניקיון עוברת בירושה, כי גם הילדים שלי אובססיבים מאוד לניקיון.

חוץ ממחלת הניקיון שלי, אני גם מאוד דאגנית. הילדים שלי יעידו שאני שוכבת לישון בלילה רק אחרי שאני יודעת שכל ילד וילד חזר הביתה בשלום. אני גם דואגת שיאכלו את התבשילים שלי, אותם אני מבשלת באהבה גדולה. אני לא אשכח איך פעם אחת, הבן שלי שהיה אז בן 13 ביקש שאתן לו את המתכון שלי לחריימה. הוא פעל לפי המתכון והצליח להכין חריימה למופת. אבל הבישול עייף אותו כל כך, שהוא נרדם עוד לפני שהספיק בכלל לטעום את המנה. אני לא הייתי מוכנה שיילך לישון רעב, והאכלתי אותו בכפית מהחריימה תוך כדי שהוא ישן. כשקם הוא לא זכר בכלל שאכל מהחריימה ונדהם שזלל הכל מתוך שינה.

האהבה הגדולה שלי לילדים, מלווה פעמים רבות בגעגועים. שלושה מילדיי גרים בארצות הברית והקשר איתם הוא בעיקר טלפוני. הם חוזרים לארץ אחת לשנה, והם מאוד חסרים. כל כך חסרים, שכשהבן שלי עזב לארצות הברית כתבתי שיר בשבילו, שיר עצוב שמבטא את הכאב שבי. אחרי המעבר של שלושתם, נכנסתי לדיכאון קשה, ורק בזכות  הילדים שלי ששוחחו ובילו איתי, הצלחתי להשתחרר מזה. ובכל זאת, הגעגועים עדיין קיימים.  

כבר סיפרתי לכם, קוראים יקרים, על החלום שלי לראות, אבל יש לי עוד חלום אחד שהייתי רוצה להגשים: להקים מעין קיבוץ שבו תגור המשפחה המורחבת שלי. תהיה בו וילה גדולה, מוקפת בחצר יפה ופסלים, עם בית כנסת מפואר ושום דבר לא יחסר בו. מי יודע? אולי יום אחד יבוא איזה אדם גדול וחשוב ויגשים לי את החלום.

בלוגים נוספים מאת ג'וליה גואטה:

הבלוג של ג'וליה: על חלומות נבואיים

הבלוג של ג'וליה: רואה מהלב