ראש השנה, אז והיום
תמונת אילוסטרציה. צילום: fotolia
"אני ילד יחסית קטן, בן שש אולי שבע. הימים שלפני החג היו תמיד ימים מלאי התרגשות וציפייה. באחד הימים הסמוכים לחג אמי נכנסה הביתה והכריזה שהיום נלך לקנות בגדים לכבודה של השנה החדשה. לא הלכנו לקניונים נוצצים ולא ידעתי בכלל מה זה מותגים. למי היה כסף בשביל זה"?
עדן קהלני בבלוג נוסטאלגי על ראש השנה של פעם, לעומת ראש השנה היום.
אם כן אפוא, שמנו את פעמינו לשוק העירוני. ושם, בין תגרות הרוכלים, הצבעים העזים והריחות הנפלאים, הזמן היה עוצר מלכת. יכולנו להסתובב שם שעות רבות בשילוב ידיים. הטקס בחנות הבגדים הצנועה שעמדה במרכז השוק היה קצר. "המכנס השחור זה בשביל המראה המכובד, והחולצה הלבנה מסמלת שנה צחורה ונקייה" הייתה אמי מסבירה. למרות ששמעתי הסבר הזה כבר מספר פעמים, הקשבתי בנימוס ולאחר מכן נשקתי על לחייה. "תודה מאמו" אמרתי בעיניים נוצצות.
אמי שלחה אותי לשלשל בתיבת הדואר את איגרות הברכה שהכנו
התחנה הבאה הייתה החנות שמכרה כלי כתיבה. בריסטולים צבעוניים, נצנצים מרהיבים ומדבקות ססגוניות היו רק חלק מהציוד אותו רכשנו עבור איגרות הברכה. "השנה נוספו עוד שתי איגרות ברכה שצריך להכין, קדימה, נחזור הביתה ונתחיל במלאכה.. צריך עוד לשלוח את זה בדואר" הייתה אמי ממלמלת ספק לי ספק לעצמה.
כששבנו הביתה הכנסתי קלטת של שירי חג לטייפ, וכמו שאמי הבטיחה, מיד התחלנו במלאכה. גזרנו, הדבקנו, צבענו ודיברנו. דיברנו על החזרה לבית הספר, על השנה שחלפה ועל השנה שעתידה להגיע. מידי פעם עצרנו את הכול כדי לרקוד לצלילי שיר זה או אחר. בערב, אמי שלחה אותי לשלשל בתיבת הדואר את איגרות הברכה שהכנו. היא ציידה אותי בשני שקלים "תקנה לך משהו טעים מהמכולת בן שלי, היית מקסים היום" הייתה מחייכת אלי בעיניים אוהבות.
כשהחג הגיע, והתלבשתי בבגדיי החגיגיים אך הפשוטים לא היה מאושר ממני.
ישבנו סביב שולחן החג, הסעודה הוגשה לשולחן, ובחיי.. כמה שהיא הייתה טעימה.
הפעם שירי החג לא התנגנו מתוך הטייפ, אלא בקעו מהלב. די מהר הם הפכו לתפילה חרישית.. אני זוכר כיצד בשורה "כל שנבקש לו יהי" הייתי עוצם עיניים בתחינה, ומאמין שהשנה הזאת אכן תהיה טובה יותר מקודמתה.
פוסט עם איחולי שנה טובה שעשו לה העתק הדבק אלפי פעמים
היום אני קצת יותר גדול, בן 23. כשאני מנסה להעביר לתלמידים שלי את החשיבות של תקופה זו, הם בוהים בי בעיניי עגל ולא מבינים על מה אני מקשקש. הגדיל לעשות אחד מהם ששאל אותי בתמימות מדוע אני מדבר על שנה חדשה כשאנחנו רק באמצע ספטמבר. הקניונים מלאים עד אפס מקום באנשים אחוזי קדחת קניות. התחרותיות נמצאת בכל עבר, והדאגה היחידה זה למי יהיה את הבגד היותר יפה והיותר יקר בחבורה. הם אינם מתחדשים לכבוד החג אלא רק כדי ליישר קו עם חברה קלוקלת שצורכת קניות ללא הרף. גם את איגרות הברכה ילדים כבר לא מכינים. מסורת נפלאה זו נרמסה על ידי אפליקציות חברתיות כאלה ואחרות. כי מה יותר נוח מאשר לעלות פוסט עם איחולי שנה טובה שעשו לה העתק הדבק אלפי פעמים, ולתייג את כל 900 חברי הפייסבוק? אפילו אווירת החג כבר לא אותה אווירה. תרבות המסכים נוגסת בכל חלקה טובה. הילדים יושבים בסעודת החג (במקרה הטוב) אך פניהם שקועות במסכים של הסמארטפונים שלהם. הקטנים מביניהם מחכים שהסעודה המעיקה תסתיים והם יוכלו להסתגר בחדרם עם העולם הווירטואלי ומסך הטלוויזיה הדלוק. הגדולים מביניהם ימתינו בקוצר רוח לסוף הסבל כדי שיוכלו לצאת סופסוף לסיבוב בשכונה.
אז נכון, התקדמנו, ואנחנו כבר בשנת 2015. הקידמה והטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, אך הבה ננסה לשמר מעט מהמסורת, ומהעבר. סך הכול אנו גדלנו באופן שונה ממה שילדינו גדלים ועדיין יצאנו בסדר.
כן, יהיה קשה לשכנע את ילדיכם ליצור איגרות ברכה, ויהיה קשה לבקש מהם להשאיר את הסמרטפון בצד למשך שעה בזמן הארוחה. אבל אם תצליחו לעשות זאת בדרכי נעם (ובעיקר בחכמה), יצרתם לילדכם זיכרון חווייתי ומיוחד שהם לא ישכחו, ועבורכם זמן איכות ותקשורת עם היקרים לכם.
תחל שנה וברכותיה.
על הכותב: עדן קהלני, גרוש ואב לשניים, עוסק בהוראת חינוך מיוחד ונוער בסיכון ומוביל פרויקטים חברתיים
בלוגים נוספים של עדן קהלני:
