"כתיבת המחזה הייתה הזעקה שלי, חלק מתהליך השחרור"

הדר גלרון עומדת מאחורי ההצגה "מקווה", שרצה כבר 15 שנים בהצלחה על הבמות בארץ וברחבי תבל. בשבוע הבא תגיע לנתניה במסגרת יום האישה הבינלאומי. רגע לפני, היא מספרת בראיון נרחב על התגובות המגוונות להצגה, האני מאמין שלה והשילוב הייחודי בין דרמה לסטנד אפ. "אני מחוברת ליהדות והפחד שלי הוא שלא נשפוך את התינוק עם המים", היא אומרת. "אני רוצה לשמר את מה שטוב ולתת לדברים עומק חדש"

הדר גלרון | צילום: שרון שטלברג

הדרך הארוכה ומעוררת הכבוד שעברה הדר גלרון מחוץ לבמה קיבלה ביטוי משמעותי ומרתק עליה בדמות המחזה שכתבה - "מקווה". אי שם בשנת 2004 עלתה ההצגה לראשונה על בימת תאטרון בית ליסין ובמשך 15 שנים ממשיכה להציג בהצלחה – רלוונטית וכואבת – חושפת הרבה יותר מטפח בעולמן של נשים חרדיות המתמודדות עם מציאות חיים מורכבת בעולם שלא בדיוק היטיב איתן – מאם המסתירה את קשריה עם בתה שיצאה בשאלה, אחרת שאינה מעוניינת בילדים ונמנעת מיחסי אישות או מי שאולצה להינשא בשידוך. ההצלחה של "מקווה", שכבר ב-2005 זכה בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית "הצגת השנה", חצתה כבר מזמן את גבולותיה של ארץ הקודש ולאחרונה ירדה מבמת התיאטרון הלאומי בצ'כיה לאחר קרוב ל-12 שנים. מיד כשירדה, הועלתה שוב על ידי שלושה תיאטראות נוספים ברחבי המדינה. עוד הציגה "מקווה" במקסיקו, הונגריה, רומניה ובארה"ב - וושינגטון ולאחרונה במיאמי. בשלל הלוקיישנים, מן הסתם, לא מדובר בהכרח בקהלים יהודיים. בשלישי הבא, ה-5 במרץ, תעלה ההצגה בנתניה במסגרת יום האישה הבינלאומי ולאחריו יתקיים מפגש עם המחזאית גלרון.

"הנושאים האלה עדיין רלוונטיים ותמיד יהיו. יש שם משהו מעבר לתפאורה של המקווה ואני רואה איך ההצגה רצה בעולם. אחת השחקניות הראשיות בצ'כיה, למשל, אמרה שהלכה עד סוף העולם כדי למצוא את הדמות ובסוף מצאה את עצמה מסתכלת במראה", מספרת גלרון בראיון ל"נתניה נט". "לכן יש פה משהו שמצליח לגעת באנשים ברמה אוניברסלית". גם אחרי שנים ארוכות הנגיעה האישית שלה לתכנים מורגשת היטב. "כתיבת המחזה הייתה הזעקה העמוקה שלי, ישר מהבטן, חלק מתהליך השחרור", היא מתארת. "בסיום ההצגה יש מצד אחד איחוד של הנשים, אבל מצד שני מחיר כבד של חיים של אישה שהייתה מתחת לאפן. הדבר שאני כל כך נלחמת עליו הוא הצורך בשינוי כדי להתחדש. מה שאני אומרת דרך המחזה, מאמינה בו עד היום ונכון לכל חברה סגורה הוא שמקום שאין בו שינוי – יש בו ריקבון ומוות. אני מחוברת ליהדות, אדם מאוד מאמין, והפחד שלי הוא שלא נשפוך את התינוק עם המים. אני רוצה לשמר את מה שטוב ולתת לדברים תוכן ועומק חדש".

ההצגה "מקווה" | תמונה: היכל התרבות נתניה

לא משפטים, משפטים בעל פה

הדר גלרון, נשואה ואם לשלושה, נולדה כנורית הדר בלונדון, אנגליה, למשפחה דתית. בגיל 13 עלתה עם משפחתה לישראל. בילדותה, חוותה לדבריה שני סוגים של עולם דתי – העולם היפה של האמונה בו מישהו שומר עלייך, לצד לא מעט סטירות לחי. "כל דבר שרציתי לא יכולתי לעשות כי אני אישה", היא נזכרת. בשל כך, שזורה דרכה במלחמות, מהגיוס לצבא ועד האהבה לתיאטרון. "אבא שלי שמע שאני רוצה להתגייס ואמר "על גופתי". הייתה מריבה גדולה והוא הפסיד. התגייסתי והייתי חיילת מצטיינת", משחזרת גלרון. "אחר כך הוא החליט שאני צריכה ללמוד משפטים. נרשמתי לבר אילן, אבל אז קיבלתי מכתב מהצבא שבגלל היותי חיילת מצטיינת הם משלמים לי את לימודי השנה הראשונה. אז התחלתי לשאול את עצמי מה באמת אני רוצה וקצת אחר כך הודעתי לאבא שאני לא הולכת למשפטים, אלא לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב אבל כנראה אלמד הרבה משפטים בעל פה". אותה החלטה הובילה גם להבנה שעליה לעזוב את הבית. כיום, אגב, היא בעיצומו של התואר השני ובמקביל מלמדת במוסדות אקדמיים כתיבה ומשחק. הרבה שנים לא הסתדרה עם שמה ועל שינויו החליטה בתום ארבע שנים של לימודי נומרולוגיה קבלית – שינוי שהביא עמו הרבה ברכה.

ההצגה "מקווה". וושינגטון

ב-2001 עלתה עם מופע הסטנד אפ "פולסא דה נורית", סאטירה על מעמד האישה בדת, ששודרג בהמשך ל"פולסא" ורץ עד היום בגרסאות עדכניות, לצד מופע סטנד אפ נוסף, "חוזרת בתשוקה", שעלה לראשונה ב-2012. "אמא אנגליה ואבא מרוקאי שמרן עם ארבע בנות ובן – רק סטנד אפ אפשר לעשות מזה", היא צוחקת. אחותה הגדולה היא חרדית המתגוררת בקריית צאנז בנתניה. "היא עושה עבודה חשובה מאוד עם נשים בתוך החברה החרדית ומביאה הרבה אור", מתגאה הדר, הבת השנייה בשרשרת. "כל החיים שמעתי למה אני לא מוצלחת כמוה, אבל באופן מפתיע לפני הרבה שנים היא אמרה שהיא מקנאה בי. כששאלתי למה, היא ענתה שבסוף אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה. היא ראתה אותי כחזקה וזה גרם לי לראות את עצמי אחרת".

מאנטישמית עד ראש מפלגה

הפעילות הענפה של גלרון רחוקה מלהסתכם על במות התיאטרון והסטנד אפ. בין השאר כתבה עם אבי נשר את התסריט לסרט "הסודות" ובתחום הטלוויזיה הייתה אחת היוצרות של סדרת הדרמה "הרמון" שגוללה את סיפורו המפורסם של גואל רצון ושלל נשותיו. ובחזרה להצגה לשמה התכנסנו, היא משחזרת איך הכל התחיל. "ציפי פינס (המנכ"לית והמנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין, א"ב) הגיעה לראות הופעה של "פולסא" ואחר כך הזמינה אותי לפגישה וביקשה שאכתוב לה מחזה", אומרת גלרון. "כבר אז ידעתי שיקראו לו מקווה". התגובות להצגה, כפי שניתן לתאר, היו שנויות במחלוקת. "בהתחלה לא העזתי להראות את פרצופי במקווה", מודה גלרון. "קיבלתי את כל התגובות האפשריות שאתה יכול לתאר – מכמעט נידוי וקריאות שאני אנטישמית ועד קבוצה של נשים חרדיות שרצו להקים מפלגה שאעמוד בראשה. אחד הניצחונות של "מקווה" הוא שלפני שלוש שנים פנו אלי מקורס של בלניות וביקשו שאשלח להן צילום של ההצגה כדי שיוכלו לעזור לבלניות להיות יותר רגישות. בהמשך ביקשו להראות את ההצגה גם בקורס בלניות של הקהילה היהודית בניו יורק".

"אחת הבעיות שלי עם הדת הממסדית היא שכל הלכות הנשים כתובות לגברים כמו הוראות שימוש ובעצם האישה היא קניינו של הגבר", היא מסכמת. "בימים ההם נכתבו אותם דברים כדי להגן על האישה, אבל אנחנו כבר לא במקום הזה. קולה של האישה ופרשנותה צריכים להישמע ולתת לה את האוטונומיה על הגוף, הנפש והחיים שלה. אני מרגישה שההצגה מייצגת אותי והערך המוסף הוא מפגש חי ואופטימי עם הקהל. בסופו של דבר אני מאמינה שמי שרוצה לעשות שינוי יכולה לעשות אותו, ואפילו עם חיוך על הפנים".

שבוע האשה הבינלאומי בנתניה

מי שמפיק את אירועי יום האשה הבנלאומי בנתניה הוא בני אפרים, מנכ"ל היכל התרבות "הסיפור של תמי נגע לי ללב, הוא מסמן עבורי את כוחות הנפש העצומים שיש לנשים בחברה שלנו והיכולת של נשים לשנות את גורלם ולהילחם על החשוב להם. שבוע האשה הבינלאומי בנתניה נבנה על סיפורי הצלחה רבים של נשים ואנו מנסים להראות את העשייה המרובה של נשים בעיר, בעיקר בתחום שאני אמון עליו, התרבות והאומנות" אמר בני בני אפרים והוסיף "אני גדלתי עם אמא מאוד חזקה ויתכן שבגלל זה אני מעריך את כוחן של הנשים בחברה ולכן תמיד מיניתי נשים לתפקידי ניהול בהיכל התרבות העירוני. אני מזמין את התושבים לבוא ולהנות משלל האירועים מעוררי ההשראה שהכנו לכבוד יום האשה הבינלאומי".