גאולה מרצון: החיים החדשים של יהודית הרמן

בינואר הקרוב ימלאו שש שנים לסיום הפרשה בה עברה כאמור הרמן מסכת קשה של ניצול והתעללות יחד עם נשים רבות אחרות. גם הרמן עצמה לא יודעת להגדיר במדויק האם עיבדה לגמרי את קורותיה והתגברה עליהן לחלוטין, אבל בדבר אחד אין ספק: יהודית הרמן נמצאת בתקופה של פריחה ועשייה. שעה שהיא חורשת את הארץ ומרצה על סיפור חייה, מקדישה הרמן לא מעט זמן לטיפוח הקשר האמיץ עם חמשת ילדיה, מקשיבה להם, נמצאת שם עבורם ולמעשה מגלה מחדש את האמהות. 

"החיים עם גואל היו מאוד מסודרים. כולנו היינו תחת פיקודו, כולנו עבדנו שם קשה מאוד וילדנו ילדים בזו אחר זו", משחזרת הרמן (35) את קורותיה. "הכל היה תחת שליטתו. הוא יצר בועה בה רק הוא קיים והכל רק בשבילו וזו הייתה התחושה שם. זו הייתה האווירה".

"אף פעם לא הצלחתי להגיע להרגשה הזו וגם אם כן, הייתי מאשימה את עצמי. צריך להבין שמכניסים לך שם מחשבות שליליות ומונעים ממך חשיבה רציונלית". 

"בעקרון היחסים היו בסדר גמור. ברור שהיו קצת יריבויות, אבל רוב הזמן הסתדרנו ועזרנו אחת לשנייה. זה מה שייצב את המערכת הזו לאורך שנים. גם עם הילדים היינו תומכות זו בזו. למשל כשכולן יצאו לעבוד ואחת הייתה שומרת על כל הילדים, או כשמישהי עמדה ללדת כולן היו קונות לה דברים. הייתה איזושהי קנאה אבל זו הייתה קנאת סופרים ששירתה את גואל בסופו של דבר. משהו בסגנון של אם היא טובה, אז אני אהיה טובה כמוה". 

"בכלל לא, הייתי מנותקת. גואל ניתק אותי לגמרי מהמשפחה פיזית ובנוסף ניטרל אותי רגשית, כך שהמון שנים הייתי בלי רגש כלפי אף אחד. לא חשבתי על כלום והייתי מנותקת מהמציאות. את חיה פה אבל לא באמת פה. בגיל 20 ילדתי לראשונה ואמנם גידלתי ואהבתי את התינוק, אבל הייתה חסרה הבשלות שהגיעה מאוחר יותר. לא הייתי אמהית". 

"מדובר באנשים מאוד מתוחכמים. לא כל אחד יכול לבנות כת ולא כל נערה במצוקה תיכנס לכת. מה שעושים הוא פירוק האישיות המקורית שלך. לגואל הגעתי בגיל 17, דרך חברות וכתבתי לו מכתב אחרי שהגעתי מבית מנוכר ולא קיבלתי אהבה. גואל זיהה את זה וניצל את זה. הוא ידע לטפטף לי בדיוק את מה שאני רוצה ולאט לאט לפרק את הזהות שלי ולבנות מישהי חדשה שהפכה לסוג של רובוט. אתה בכלל לא מבין שאתה בכת ושהוא המנהיג, אלא רק רוצה לרצות". 

"אף פעם לא הבנתי את זה, עד לרגע שהגיעו חוקרים, אמרו שזה נגמר ולקחו אותי איתם. היה מבצע גדול. הם עקבו אחרינו כמה חודשים ובבת אחת לקחו אותנו ליום שלם של חקירות במשטרה, לאחר מכן ניתקו אותנו אחת מהשנייה כדי לגרום לנו להתפכח והעבירו אותנו למקלטים בכל רחבי הארץ. עד שלא הגיעו אלי לא חשדתי בכלום, בהמשך יצרתי קשר עם אחת הנשים האחרות כדי להבין מה קרה. היה לי קשה במקלט ולא הבנתי אפילו מה אני צריכה לחשוב. האשה ששוחחתי איתה הסבירה לי המון דברים, ורק אז התחלתי להבין שגואל היה נוכל גדול וניצל אותנו. החלטתי לאסוף את עצמי ואת הילדים ולהמשיך הלאה".  

חודש לאחר שהובאה עם ילדיה למקלט של ויצ"ו בירושלים, שבה הרמן עם ילדיה לקיבוץ שפיים בו גדלה. "בשנתיים הראשונות הייתי כמו רובוט, העיקר לתפקד ולטפל בילדים, כי היה לי מאוד קשה, אבל מאז התחזקתי והשתניתי. היום אני במקום אחר, טוב וחיובי הרבה יותר", היא מספרת. "התהליך היה הדרגתי, כשהגעתי לקיבוץ הייתי סגורה, לא רציתי לדבר על זה ובטח שלא יכולתי לשמוע את המילה התעללות. כשאמרו לי בטיפול שנוצלתי פשוט לא המשכתי את הטיפול. לא יכולתי להודות ולא להתמודד עם זה. היום אני כן יכולה. עם זאת, הבנתי אז מה קורה לי והיה לי קשה – אשה בת 29 שנוצלה במשך 12 שנים בלי השכלה ובלי כלום – קודם כל רציתי להיות בעשייה ולהשיג דברים. להרמן חשוב גם להודות לשירותי הרווחה: "יש הרבה ביקורת על שירותי הרווחה אבל הם פשוט הצילו לי את החיים. משרד הרווחה לקח אותנו כפרויקט תחת חסותו ועשה עבורנו המון. אחרי חודש במקלט בער לי לחזור לקיבוץ ולהמשיך בחיים".

מלבד התהליך שעברה עם עצמה, יש כאמור להרמן מטען לא פשוט בכלל להתמודד איתו בדמות לא פחות מחמישה ילדים, שחלקם עברו דברים לא נעימים בלשון המעטה, בבית הספר למשל ידעו הילדים היטב מיהו אביהם.

"העניין עם הילדים בהחלט מורכב מאוד", אומרת הרמן. "היום אני יכולה להגיד שהם מאושרים וטוב להם. אני נלחמת על האושר שלהם והמשפחה שלי עוזרת לי מאוד. כמובן שחסרה להם דמות אב. אנחנו חיים בקיבוץ וכל הזמן רואים אבות וילדים, זה מאוד מוחשי, הרבה יותר מאשר בעיר, וכמובן שעליהם להתמודד גם עם הדמות הזו של גואל רצון – מיהו והאם הוא אהב אותם. יש להם המון שאלות כבדות וגם אם אתן תשובה היום היא לא תהיה אותה תשובה בעוד שנה, כי למשל ילד בן 9 לא יוכל להבין מה שבן 15 מבין. אני רואה אצלם אמביוולנטיות וסקרנות, אבל אצלנו מותר לומר הכל בבית והחיים מתנהלים באווירה פתוחה. לפני כמה ימים הילדים אפילו ישבו בחדר וציירו את גואל רצון, אפילו בלי תמונה. החמאתי להם על הציור ושמרתי אותו. הם עדיין מעבדים את זה ואני מעבדת יחד איתם". 

"כן. הבן הגדול שלי כעס עלי מאוד בשנתיים-שלוש הראשונות, כי היו לו זכרונות קשים מבית הספר. הילדים היו אלימים כלפיו והוא כעס עלי שלא הגנתי עליו מספיק. אני מודה בזה. בהמשך עשינו טיפול גם יחד וגם בנפרד והדברים נפתרו. יום אחד המדריך שליווה אותו צמוד אמר לי שהוא השתנה לטובה, הבן שלי אמר לו שהוא כבר לא כועס על אמא והבין שהיא עשתה את מה שהיא יכולה. הוא שיחרר את זה".

כחלק מהחיות אותה מתארת יהודית, היא החלה להיות עצמאית הרבה יותר כשהוציאה לפני כשנתיים רשיון נהיגה, קנתה רכב וכמובן – גולת הכותרת – החלה בסדרת ההרצאות, שכיום הן מקור פרנסתה. במהלך שלוש השנים האחרונות היא מרצה בכל רחבי הארץ ומגוללת את סיפור חייה בכל מסגרת אפשרית - מחוגי בית פרטיים, חדרי מורים, ספריות ומתנ"סים, דרך גמלאים, רשויות ועיריות ועד המשטרה ומשרדי ממשלה ורווחה. 

"אני מרצה בממוצע 3-4 פעמים בשבוע, וזו הרצאה שנוגעת בכל בן אדם", היא אומרת. "קודם כל היא מספרת על תופעת הכתות שקיימות בכל הארץ. הסכנה היא כשאתה לא מזהה שזו כת, כי תמיד מדובר במקום תמים לכאורה שבא לתת מידע בצורה נעימה. אתה לא מבין לאן הגעת ועלול להישאב פנימה. המסר הכי חשוב הוא להסתכל על החיים והסובבים אותך ולהבין מי נמצא במצוקה ומי צריך יותר תשומת לב כדי שלא ייפול".      

"האמת היא שהם מאוד אוהבים לבוא איתי להצגה ולהרצאות ומאוד אוהבים שאני משתפת. הם מבינים שזו הפרנסה שלי היום ומשהו שאני אוהבת לעשות ובהחלט משתפים פעולה ועוזרים. אם אני צריכה לצאת בערב להרצאה הגדולים שומרים על הקטנים, לוקחים אותם מהחוג, מקלחים אותם ומכינים להם אוכל. יש להם רצון לעזור ויש ביניהם קשר טוב ומיוחד, מלבד הריבים הקבועים שיש בין כל אחים. הם גם מאוד מחוברים אלי".