שלוש תערוכות זוכות פרס ראש העיר לשנת 2022 בגלריה על הצוק

שלוש תערuכות חדשות בגלריה על הצוק: דליה אילון סינקלר ”הדרך בה אני”, רוני רוזן ”האדם וחיות אחרות”, ”שלכת” חן לאופולד

 ׳הזמן’ הוא הקו המקשר בין שלוש תערוכות יחיד של זוכי פרס ראש העיר נתניה לשנת 2022 שנפתחה בתחילת יוני בגלריה על הצוק נתניה

כמדי שנה מקיימת עמותת אמני נתניה את תערוכת פרס ראש העיר בנושא נבחר שבה משתתפים עשרות אמנים וצוות שופטים בעלי שם בתחום האמנות הפלסטית מוזמנים לבחור שלושה אמני מצטיינים. 

הדרך בה אני

דליה אילון סינקלר היא אמנית רב תחומית שהיצירה ״אבולוציה- יושבים על הגדר״ מקליפות הבננה המיובשות זיכתה אותה בפרס האמנית המצטיינת.
בתערוכה ’הדרך בה אני’ סינקלר עוסקת בסוגיות של החיים בין העבר לכאן ועכשיו, בין היש והאין וכל הנחשף לעין. במהלך המעברים בין ישראל לאוסטרליה היא ממשיכה לשאת את טביעות האצבעות שלה מחוויות ואתגרים בחייה, מנציחה ומעצימה פריטים שלכאורה חסרי משמעות והופכים למוטיבים המפגישים אותה עם העבר לקראת העתיד. לסינקלר עניין מיוחד בטבע ונעה בין החי והמתכלה, בין הנהרס לבנוי, בין המצוי והרצוי, מתעדת נושאת ומפרשת בכתב היד האמנותית שלה את איושת העלים, ציבעם המתחלף והרגש המתעורר בה ’העלעלים הם לפעמים סימנים של חיים’. מוטיב העלים מסמל ברבים מיצירותיה ניתוק , זכרון וגעגוע לבית, תנועה מתמדת ויציבות מקורקעת ’נישאים עלעלים נעלמים וחוזרים כדרך אנשים’.(מתוך׳ עלעלים הם לפעמים’–דליה אילון סינקלר

סינקלר מייבשת את קליפות הבננות בתהליך טבעי והן חוזרות לתערוכה זו בשלושה מיצבים עם הקשרים לגלגולו של האדם. בקטעי הוידאו היא מצטרפת למחול של צלילים וצללים בין מים לשמיים כעדות לזמן החולף והיצירות הדיגיטליות הן אספקלריה לעולמה האישי והאינטימי ומבוססות על צילומי תקריב מקוריים של בהונות הרגליים באמבטיה. בתהליך של פירוק שכפול והרכבה במלאכת מחשבת סינקלר לוקחת אותנו למקומות שלא היינו בהם מעולם 

האדם וחיות אחרות

רוני רוזן יוצא לרחוב עם מצלמה מכוונת ועם עיניים סקרניות ופקוחות למצוא את ההזדמנות ללחוץ על הצמצם ולקלוט את התמונה האחת ויחידה. בתערוכה ״האדם וחיות אחרות״ השילוב של אדם ובעל החיים הוא הנושא המרכזי בצילומי שחור לבן של רוזן עם סיפורים נוגעים שמתגלים ומתגלגלים בינו לבין הצופה ומדגישים את ההזדמנות והזמינות של האמן בזמן הנכון במקום הנכון. ״יום אחד הלכתי ברחוב עם המצלמה על הכתף ( כמו תמיד ) וראיתי אישה בהריון נשענת על עמוד של תמרור ומקיאה את נשמתה. צילמתי אותה והמשכתי בדרכי. רק כשהגעתי הביתה והעברתי את התמונות למחשב ראיתי שעל התמרור עליו נשענה האישה היה כתוב "זהירות ילדים בדרך ". רוזן מדגיש את איכות הרעיון כשסיפור טוב עם הומור חייב להיות בכל תמונה. 

שלכת

חן לאופולד מתייחסת בתערוכה ״שלכת״ לאלמנט הזמן באמצעות מיצב עץ שענפיו הם סלילי פילמים ישנים ועלעליו שנשרו הם הצילומים הרבים שנערמו על רצפת הגלריה.
עץ הערבה הבוכיה נושא בצמרתו את זכרון הצילום האנלוגי, את התקופה האחרונה בה הוא זוכר שהיה
עוד ערך לפריים הבודד, את הציפייה לפיתוח והדפסה והסקרנות מול סליל הנגטיב. העץ מסמל את הגעגועים להתבונן בתמונה בודדת. לאסוף רק אותה, להתעלם מהרעש של אלפי תמונות אחרות ולהבחין בקיומו. שלכת התמונות היא עוד שלב בהעלמות היצירה. מצד אחד זהו תהליך טבעי שמאפשר התחדשות, אך בקצב הצילום של היום, עוד ועוד תמונות מצולמות כלאחר יד ומושלכות למען הצורך בחידוש מיידי. במקרה הטוב מוטמנות במעמקי המחשב כקבצים דיגיטליים – תמונות בתיאוריה בלבד. הכמות המוחשית מאפשרת מפגש פנים מול פנים עם ״סל המחזור״, מאלצת אותנו לדרוך, לא באופן מטאפורי על הדימויים שמישהו, פעם, התרגש לצלם. המבקרים מוזמנים להתחבר ולדרוך על אותם צילומים מן העבר. הצילום הדיגיטלי שאפשר ריבוי תמונות שינה את האופן בו אנו מצלמים אך גם את האופן בו אנו מעריכים תמונה בודדת. ליאופולד מצלמת את העץ הבודד במרחב לאורך השנים מתוך רצון להשקיט את הרעש. כשהיא מוצאת אותו היא עוצרת והטריק האמיתי הוא להימצא ביער ולהצליח לראות רק עץ אחד