תערוכה בהיכל התרבות: החלל שבפנים

ציורים בטכניקות מגוונות, מדברות על חלל פנימי, אשר יש לו ביטוי חיצוני: אשה מחכה לבשורה, לב פצוע או פרידה מחייל. ים סוער שמלמד על נפש לא שקטה, דמויות חלולות, עיניים ופרחים וחללים שנוצרים ברווח שבין משיכות המכחול 

התערוכה מוצגת בהיכל התרבות נתניה עד לתאריך 3.3 באדיבות עיריית נתניה, עמותת אמני נתניה והיכל התרבות. 

נורה שהינה עולה חדשה, משתתפת בפרויקט של אגף הקליטה ומשרד העלייה והקליטה "אומנים עולים" שכחלק מהתוכנית עוזרת לקדם עולים חדשים וגם ותיקים בכל תחומי התרבות: שירה, נגינה, ציור, תיאטרון. אגף הקליטה מקדם את העולים החדשים בכך שנותן להם פלטפורמות שונות לבטא את יכולותיהם וגם מעניק להם סדנאות, הכשרות, והרצאות בכל התחומים על מנת שהם יצברו יותר ידע וניסיון. כל זה מאפשר לעולים חדשים שהינם אומנים גם אפשרות להשתלבות בתעשייה וגם השתלבות בחברה הישראלית.
לאחר התערוכה אחת התמנות של נורה "red sea" נבחרה להשתתף במיצג נודד שכרגע מתקיים בסידני אוסטרליה , לשם המיצג קוראים "standing with Israel AU displays – Never again", מיצג שמחזק את ההסברה הישראלית על אירועי ה- 7.10.

אומנים מציגים: אלה זק, פאול סימו, חיה רוזיק, יוסף קפליאן, ד"ר אולי ברמסון, אריק שניידר, נורה ואסה ספשי.
אוצרות: חן ליאופולד
דבר האוצרת: "כיצד נראה הריק המוחלט?
תחושה של חוסר בנפש האדם. לרוב מתוך תחושת אין אונים על ריקנות שהיא או הוא מרגישים. ״נותר בי חלל״.
החלל מטבעו הינו ריק, ואקום, משווע להתמלא בדבר מה.
את הפסקה הזו כתבתי כפתיח לתערוכה זו הרבה לפני השבעה באוקטובר. לא יכולנו אז לשער בנפשנו את המלחמה, את המחיר הקשה מנשוא שנשלם, את המשמעות הנוספת שיש למילה שמכה בנו בעוצמה כואבת מתמיד: חללי מערכות ישראל.
נדמה שבנפש כולנו נותר מאז חלל ענק. ממשי ורגשי. כל אחד ואחת מאתנו אם בהיכרות אישית עם חללים שאינם ואם בטבע המיוחד שלנו שהופך אותנו לגוף אחד, קולקטיב אבל.
איך אפשר לראות את החלל? את הריק?
אולי נראה את האנשים שחשים בו. אולי ניתן לזהות אותו מבחוץ למרות היותו פנימי ואולי נזהה אותו במרחב הציבורי שהוא הגוף של כולנו, ככאב, ככמיהה. אולי בהנצחת חלל אחד
אם יש אפשרות לתת לתחושה כה חמקמקה ביטוי, זה רק באמצעות היצירה והאמנות. ואולי על ידי ניסיון ההגדרה של התחושה הקשה, יהיה בכוחנו לנחם ולהתנחם. לעבור מאבל לעשייה, לקבל משמעות ולהתחזק".