סיפורם של רחובות בנתניה - רחוב מעפילי אגוז

חוב "מעפילי אגוז" נמצא בשכונת פולג. הרחוב ארוך יחסית וכיכר מפרידה בין שני חלקיו. לידו שוכנים בית ספר "רימלט", מרכז מסחרי, וגני שעשועים

אנדרטה לזכרם של 44 מעפילי ספינת אגוז 

הרחוב קרוי על שם 44 מעפילים, שעזבו את מרוקו בספינה ששמה היה "אגוז" וטבעו בים. ראוי לציין כי שמות הרחובות בסביבתו הינם שמות פרחים, הייתכן שהייתה כוונה לתת לנספים מנוחה בין אמנון ותמר, הדודאים, פרגים, פעמונית?

מרוקו קיבלה את עצמאותה מצרפת בשנת 1956 ומיד סגרה את שעריה ואסרה על היהודים לעלות לארץ ישראל. היהודים שביקשו לעלות לארץ, ברובם מסיבות ציוניות גרידא, נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומשם להמשיך לישראל. במרוקו הוקמה מחתרת יהודית "המסגרת", שהתבססה ברובה על שליחים של נוער מרוקאי ציוני שהגיע לארץ וחזר כדי להציל את היהודים וחלקם אנשי "מוסד" שגוייסו למשימה על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה ואיסר הראל ראש "המוסד" דאז. הם עברו מכפר לכפר, ערכו רשימות, עזרו בהתארגנות וזרזו את היהודים לצאת למסע ארצה.

טביעתה של ספינת "אגוז" בים

הספינה, שנשכרה בשנת 1960 על ידי "המוסד", נהגה לצאת ממרוקו לגיברלטר ומשם היו העולים ממשיכים לאחת ממדינות אירופה בואך לישראל. על סיפונה של הספינה היו בין 40 ל-50 עולים ומזוודה אחת לכל עולה. ספינת אגוז עשתה את הדרך לגיברלטר 12 פעמים ללא פגע. בשייט ה-13, ב-10 בינואר 1961 עלו על אניית "אגוז" 44 מעפילים, ילדים, נשים, גברים וזקנים ופניהם לארץ ישראל. בעיצומה של ההפלגה לכיוון גיברלטר הספינה טבעה. 22 גופות בלבד נימשו והובאו לקבורה בבית העלמין היהודי באל-חוסימיה. 22 הגופות הנותרים ירדו למצולות הים. בין הנספים היה חיים צרפתי, האלחוטאי של הספינה והממונה עליה מטעם "המסגרת". הקברניט הספרדי וגיסו היו היחידים שניצלו ונימשו על ידי ספינת משא ספרדית שעברה במקום.

בעיקבות טביעת המעפילים והלחץ הבינלאומי על ממשלת מרוקו, הותרה עלייתם של יהודי מרוקו לא"י. עד 1964 יצאו ממרוקו כ-80 אלף יהודים במבצע "יכין", מרביתם הגיעו לישראל.

סיפורה של גילה גוטמן אזולאי

גילה גוטמן אזולאי, יו"ר המשפחות השכולות, איבדה את האם חנינה ואת חמשת אחיה ואחיותיה. גילה סיפרה לנתניה נט: "קודם כל נשלחו הילדים. השיטה הייתה לעודד את הילדים לעלות לארץ בידיעה שהמשפחה תעלה אחריהם". גילה הייתה בת 10 כשהחלה את מסעה לארץ. אחיה, שהיה שליח בעצמו, הגיע לבית הוריו והודיע לה שהיא צריכה לקחת מזוודה קטנה וללכת איתו. היא הייתה משוכנעת שהוא לוקח אותה לקייטנה. יחד איתה הגיעו לאל חוסימה כארבעים ילדים בני 10-13, עלו על ספינה לגיברלטר ומשם עברו למרסי. עוד בהיותם במרסי החלו דיבורים על ספינה שנטרפה בים ועליה משפחות שלמות של יהודים. הילדים לא קישרו בין המשפחות לבינם ואף אחד לא עידכן אותם כי משפחותיהם טבעו בים. לאחר חודשיים, הגיע לפנימיה בה שהתה הדוד שלה וסיפר לה כי אמא שלה יחד עם חמשת אחיה ואחיותיה טבעו. "לא היו אז פסיכולוגים או עובדים סוציאליים" מספרת גילה. "המשכתי בחיי ורק מאוחר יותר, כשהתבגרתי, החלו רגשי האשם והבושה". כמעט 20 שנה נקבר האסון ואף אחד לא השכיל לשוחח עם בני המשפחה של הנספים ולעזור להם להתמודד. חלק המסיבות "לשתיקה" הייתה ידיעה שחלק ממשפחות השליחים והעולים נשארו עדיין במרוקו.

הסיפור מתגלה

רק בשנת 1983 נודע בארץ אודות עצמותיהם של 22 המעפילים שנקברו באל חוסימה. סם בן שטרית נבחר כשליח אישי של ראשי הממשלה ובזכות קשריו עם מלך מרוקו חסן השני הוא הצליח לאתר את מקום קבורתם של הנספים. 10 שנים של משא ומתן עברו ולבסוף, בשנת 1992, הועלו עצמותיהם של החללים, שהוטסו במטוסו הפרטי של המלך והובאו לקבורה בטקס ממלכתי בהר הרצל בירושלים. "זיהוי החללים התבצע אחרי שחזרו עם החללים. אנשי המוסד צילמו את הגויות והמשפחות זיהו את בני משפחותיהם. די.אנ.אי לא היה קיים באותה תקופה".
גילה שמעה בפעם הראשונה על האירוע ועל החללים הקבורים באל חוסימה רק בשנות השלושים לחייה בתכנית טלויזיה. אז החל מסעה לחפש את משפחות הנספים, להתמודד עם ראשי הממשלה ועוזריהם כדי לקבל אינפורמציה ולמצוא עדים ועדויות בכל הארץ. "התחלנו לברר מה אירע בספינה ולשאול שאלות כגון: הכיצד רק הקברניט וגיסו נשארו בחיים, מדוע לקח זמן עד שהודיעו על טביעתה של הספינה וחיפוש הניצולים התעכב. תהינו הכיצד צרפתי, האלחוטאי, לא אותת אותות של מצוקה. תהינו והקשינו בשאלותנו הרבות". והיא מוסיפה שהיא דרשה מרבין, ראש הממשלה דאז, שיעביר להם את הדו"ח המסכם של האסון, וכשרבין בסוף נענה לה היא התאכזבה מאד. "הדו"ח היה מבולבל. היו חסרים בו דפים, קטעים נמחקו ונראה היה שמישהו מסתיר משהו". היא נאנחת וממשיכה: "אחרי כן הפסקתי לחקור והתחלתי לעסוק כיו"ר המשפחות השכולות בהנצחה".

סוף דבר

ב־28 בדצמבר 1980 קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפיה נקבע כ״ג בטבת ־ הוא יום טביעת ״אגוז״ ־ בכל שנה כ״יום ההעפלה ולוחמי המחתרות בצפון אפריקה״. ביום זה נערכים טקסים ובני המשפחה של "מעפילי אגוז" ואחרים, מגיעים לחלוק כבוד לנספים.
רחובות נקראו על שם הספינה ומעפיליה, אנדרטאות הוקמו במספר מקומות בארץ, ספרים נכתבו ואף סדרה של שלושה פרקים בשם "אגוז" הוקרנה ב-1999 בערוץ הראשון בטלויזיה.
סם בן שטרית משמש כיום כיו"ר הפדרציה העולמית של יהודי מרוקו, המאגדת בתוכה 33 ארגונים ו-81 סניפים בכל העולם. מהם 67 סניפים בישראל ו-15 סניפים בתפוצות.
ושאלות רבות נשארו לא פתורות.

רחובות נוספים בנתניה

רחוב משה לב עמי

רחוב יוסף שר טוב

רחוב הרטום

רחוב אהרון אהרונסון

רחוב דונה גרציה

רחוב נתן קומוי