"מוסיפים על האור" והפעם היוצר בנימין לביא

בנימין נולד עם שיתוק מוחין וילדותו עברה ב"נהלל", יחד עם משפחתו. בגיל עשרים וכשבידו תואר ראשון בעבודה סוציאלית, הגיע לנתניה, מצא עבודה ונשאר בעיר עד היום

בנימין לביא 

המשך הסדרה "יוצרים עם מוגבלויות"

 את אשתו הכיר באוניברסיטת "בר אילן" עת למד לתואר שני. נולדו להם שני ילדים. בת בגיל 17 פלוס ובן העומד לפני גיוס לאחר שנת שירות.
"שיתוק מוחין זה משהו שפוגע במוח". מסביר לי בנימין "למזלי הוא לא פגע בחלק הקוגניטיבי שלי".
בנימין מספר על ילדות נפלאה שעברה עליו בנהלל. למזלו הייתה לו בבית הספר היסודי מחנכת שראתה את יכולותיו ועמדה על כך שיתקבל בחטיבה לבית ספר רגיל. "היא ממש נלחמה עלי" הוא מספר "כמו נמרה" מוסיף. זהו דימוי שהוא מתאר גם את אשתו. תקופת התיכון הייתה נפלאה. היו לו חברים נפלאים שיחד "הבריזו" מהלימודים, עשו שטויות ובין לבין אף למדו. שנה אחת הוא כיהן כיושב ראש מועצת התלמידים. ביתו היה קרוב לבית הספר והוא הפך למקום כינוס עבור כולם.
העו"ס המיתולוגי
בנימין עובד ארבעים שנה במעון נכים לאנשים מבוגרים בנתניה. "אני כמו הטפטים במקום" הוא מחייך. "אני העו"ס המיתולוגי. רבים מאיתנו, המטופלים והצוות התבגרנו יחד. רובנו התחלנו בגיל עשרים פלוס והיום אנחנו נושקים לשישים. אני נהנה מהעבודה ומרגיש שאני תורם".
לבנימין חוש הומור מפותח אותו הוא מסביר: "אין ברירה, ההומור עוזר לראות את האבסורדים שבחיים, שהרי כל החיים הם אבסורד אחד גדול. אני מנסה לראות את הצד הבריא של הקיום ולשחות בתוך הביצה הבוצית הזאת".
על הכתיבה
בנימין החל לכתוב בילדות. הוא כתב רומן בשם "בחלוף התמימות" בו הוא מספר על פגישה עם חבר ילדות שמשפיעה על ההווה. ויש לו אוסף של שירים שכתב לאורך השנים. לאסופה הוא שלח סיפור קצר ושיר, אותו כתב לפני הולדת בנו הבכור והוא מביע את הקשר שרצה שיהיה לו עם הילד שעדיין לא נולד. "במציאות הגשמתי את הקשר הזה עם שני ילדיי אפילו קילחתי אותם". ולא חששתם שהילד ייפול? שאלתי והוא ענה בחיוך: "עובדה שלא קרה שום דבר. הגבהנו את האמבטיה ואז יכולתי להתכופף. אשתי הייתה משאירה אותי לבד ולא חששה. הייתי גם מסרק את הבן שעות. זו הייתה הנאה צרופה".
את הפגישה בנימין מסכם: "היו לי חיים טובים עד היום. אני לא יכול להתלונן. עשיתי כל מה שאדם נורמטיבי עושה ויותר מכך, עם הרבה יותר קשיים. אני מאושר".

השיר לרוץ המצורף כאן מתאר את רצונו של בנימין לרוץ, לעוף, להיות חופשי. לא רק רצונו של בנימין כאן אלא רצוני שלי ואני מאמינה שעוד רבים מאד כמוהו. נכון, בנימין לא יכול לרוץ, אך את ה"מרתון" הוא רץ במוחו, ביצירתו ובעצמאות שהוא לוקח לעצמו.

פרות / בנימין לביא 14.05.2018

לרוץ מהר
לרוץ במרחב הפתוח, חצי עירום.
לעוף,
לעוף מהר כמו הרוח,
לעוף עם הרוח.
לעשות רוח בנפיחת אחוריים קולנית
אשר גורמת לפרות האחרות באחו
לסובב אלי את מבטן האדיש
ואחר כך להמשיך וללחך עשב
כאילו כלום לא קרה.

המסע המטלטל שלי

עם סיפורו של בנימין אני מסיימת סדרה של כתבות על היוצרים מנתניה, שצירפו את יצירותיהם לאסופה "מוסיפים על האור". עברתי מסע מטלטל ומאתגר עם חוויה רגשית שהציפה ועדיין מציפה אותי. הציפיות שהיו לי בתחילת המסע התבדו. חשבתי שאמצא אנשים כואבים, המתלוננים על חייהם, עגומים ומתוסכלים ומצאתי אנשים שעשו דרך, חלקם ארוכה ולאחרים הייתה קצרה יותר, דרך שבה השלימו עם מוגבלותם והתפתחו למקומות מגוונים. רובם השתמשו בהומור חד וכולם היו מוקפים בבני משפחה ובאנשים שעזרו להם.
נפגשתי עם גיבורים ואני מצדיעה להם. להם ולמשפחותיהם המלווים אותם, לחברים, לעובדים הסוציאליים ולכל מי שנוטל חלק ביצירת מקום שמקל עליהם, מוסיף על אושרם וצרכיהם, ועוד הרבה למעלה מזה.
מוגבלות איננה רק חסם לדברים מסויימים אלא היא גם פתח להתפתחות במחוזות אחרים. הדלת פתוחה לרווחה, צריך רק למצוא את השביל המוביל אליה.

יוצרים נתנייתים נוספים

אורית מרטון

אבשלום גרשון

שחר גרישנפן

יוספה אבודגה

רינה מזרחי