הבריחה מסוריה - חלק א'
אילוסטרציה | תמונה: יפה זגורי
השנה היא שנת 1962, האוויר מבשר את בא האביב, רוח קלילה נושבת, שמש מחממת בנעימות ובתוך השקט האביבי ציוץ ציפורים. בית חולים "אסיס" מחלקת יולדות בעיר חאלב שבסוריה שם ילדתי את בתי החמישית, התעטפתי בשמחה גדולה, ובעודי מציצה מבעד לחלון חדרי בבית החולים חשבתי לעצמי על ארבעת הילדים הנמצאים בבית עם האבא, האם ידע להסתדר עם ארבעת הקטנטנים? מה הם אכלו? ומה הם עושים?
מעלה שאלות ותהיות על הבית והילדים.
דפיקה בדלת, נכנסת אחות עם מגש אוכל מכל טוב, ארוחת הבוקר עשירה כך היה נהוג, לדאוג ליולדת על מנת שתתחזק . האוכל שהגישו לי צמחוני, האחיות אשר היו מופקדות על חדר האוכל כיבדו את היותי יהודייה שומרת כשרות. כמו כן, זמן השהות במחלקת יולדות היה שבוע שלם.
השהות סייעה לי להתחזק, ובתום שבעת הימים אני חוזרת הביתה עם תינוקת חדשה כמתנה לחג האביב ולילדיי הקטנטנים.
הפרש הגילאים בין הילדים לא גדול, הפרש בין אחד לשני היה כשנה וכולם נראים חברים כאילו יצאו זה עתה מאותו גן.
שכנותיי המוסלמיות דאגו לילדים בזמן שהותי בבית החולים ובכך הקלו על בעלי במטלות שונות כמו הכנת אוכל, רחצה לילדים וניקיון הבית. מערכות היחסים בין היהודים למוסלמים במדינות ערב בשנים היותר מוקדמות היו מערכות שהתנהלו על בסיס של אמון, עזרה ואכפתיות, מצב זה היה הדדי גם מצד היהודים.
התינוקת הכניסה אושר גדול, אך לבי היה עצוב, דואג ומתגעגע לאמא שעזבה ועלתה לישראל יחד עם אחיי אחיותיי ומשפחותיהם.
נשארתי לבד, הרגשתי יתומה, נטושה, התחושה צורבת, אמא לא ראתה את התינוקת החדשה, הייתי זקוקה לחיבוק חם ולחוש את חום ידיה של אמא ."דווקא עכשיו"? אני אומרת, תחושה מעורבת של שמחה ועצב, ולעיתים התגנבה לה תחושה של פחד מפני הבאות "מה יהיה?
הייתי בת 25 עם בעל שעבד מבוקר עד ערב כדי לפרנס, וחמישה ילדים קטנים בארץ עוינת.
אני מבינה שכולם עזבו למען החלום לחיות בארץ ישראל, גם אני רוצה לעלות ארצה להיות עם כל המשפחה, אין לי פה אף אחד מלבד בעלי וילדיי. לא התכוננתי לזה, הדיבורים על העלייה לישראל עלו מידי פעם בשיחות, אך לי זה הרגיש כמשהו שיתממש בזמן רחוק, ולא כמשהו שעומד לקרות מיידי.,
מצב היהודים במדינות ערב ויחסי שכנות עם שכנינו המוסלמים היו טובים, היה שיתוף פעולה, עזרה הדדית כולנו חיינו בחצר משותפת אחת. בחג הפורים היו שולחים משלוח מנות, ביום הכיפורים שמרו על שקט ונמנעו לאכול לידינו, כיבדו אותנו ואת מסורת היהודים ואנחנו אותם.
כל זה נכון עד להקמת מדינת ישראל, ברגע הכרזת המדינה מדינת היהודים בארץ ישראל, החלו התנקלויות והצקות מצד התושבים המוסלמים, זה התחיל בערים הגדולות ואט אט פשט עד לשכונות הקטנות המעורבות של יהודים ומוסלמים שבאותם שכונות ששררה אחווה גדולה.
בשכונות הקטנות שכנינו המוסלמים היו ערים לבעיה, היו דרוכים לחדשות היום לגבי הקמת מדינה יהודית, וככל שניתן עדיין שמרו על מערכת יחסים טובה. אפשר לומר שחשו אף הם קונפליקט מסוים,
קונפליקט בהיותם מוסלמים ומזוהים עם השלטון, לבין מערכת יחסים הבינאישית שנרקמה עם היהודים במהלך השנים כשכנות טובה .
השווקים היו המקומות הראשונים כמוקד לפורענות, שם התקהלו יהודים רבים, עד שהבינו שכדאי לרכוש מצרכים מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, לבל יתקלו עם מתפרעים מוסלמים אגרסיבים, פשוט להימנע מהתקהלות המונית. אלו היו הצעדים הראשונים שננקטו על ידי היהודים.
בנוסף לתחושה האישית הפרטית שלי, תחושת נטישה ועצב, היה אפשר לחוש באווירה שלא כתמול שלשום, תחושת עויינות מסביב למרות מספר שכנים שנותרו עדיין מתחבטים עם קונפליקט ההזדהות ומשתדלים לשדר "עסקים כרגיל".
הערב ירד, השכבתי את הילדים לישון, הייתי עייפה ומוטרדת, הנחתי ראשי על הכר ובעודי בוכה מגעגוע לאמא שקעתי לתוך שינה עמוקה ונרדמתי.
זה היה אבי, התגלה בחלומי ואמר.....
על הכותבת: יפה זרגרי, מאמנת בכל תחומי החיים ומטפלת רגשית נפשית במגע שיאצו-קוואנטי. מרצה ומעבירה סדנאות בתחומי משמעות החיים והעצמתם.מחברת הספר "ימים שכאלה"
בלוגים נוספים שכתבה יפה זרגרי
הסתיו בפתח, הטבע נצבע וההתכנסות מתחילה פעולתה
חוקי היקום, ומילוי רצונותינו בו
רגשות מעצימים ורגשות מחלישים בקו הזמן
סוד מערכת יחסים טובה טמונה בהקשבה
משברים הינם אתגרים משמעותיים בחיינו
הסתיו בפתח, הטבע נצבע, וההתכנסות מתחילה פעולתה
מרוץ החיים כגלים מעלה מטה ומה שביניהם
מי הם המיסטיקנים? לאו דוקא סינים
להרגיש טוב ? לעצור, להסתכל ולהקשיב
חופש – מבט אחר מעבר חמשת החושים.
