סיפורם של רחובות בנתניה - רחוב יפתח הגלעדי

שלישי, 09 יוני 2020 / נורית אלדר

שיתוף

רחוב יפתח הגלעדי | צילום: נורית אלדר

לראות, לבכות ולהתבייש – אלימות נגד נשים
רחוב (בת) יפתח הגלעדי, שהעלה את בתו היחידה לעולה, למרות שניסתה לשנות את מר גורלה

רחוב יפתח הגלעדי | צילום: נורית אלדר

רחוב יפתח הגלעדי נמצא בשכונת נאות הרצל שבמרכז העיר. זהו רחוב קצר, צדדי ושקט. משני צדי הכביש נושקים זה לזה בתים פרטיים, וגינות פרחים מציצות מעבר לגדרות הנמוכות. ברחוב הסתובבו אנשים ונראה שהם מכירים זה את זו. שיחות התקיימו ליד אחד הבתים שעובר שיפוץ, נשים הסתובבו עם סלים ואווירה של שכונה ותיקה ונעימה התגלתה לעיני.
הרחוב נאה בעיני, אולם שם הרחוב לא היה נאה בעיני.

יפתח הגלעדי

על יפתח הגלעדי אנו שומעים בספר שופטים (יא'-יב'). בני עמון חוצים את הירדן ומאיימים על שבטי יהודה, בנימין ואפריים. זקני גלעד קוראים ליפתח אחיהם, אותו גירשו מטעמי ירושה (נולד לאישה זונה ככתוב) ומבקשים ממנו לצאת בראש צבאם ולמגר את האיום. הוא יוצא למלחמה ובעזרת האלהים, הוא מנצח בגדול.

אין מתנות (ניצחונות) חינם

לפני יציאתו למלחמה נודר יפתח, שאם ה' יעזור לו לנצח, הראשון שייצא מדלתי ביתו, אותו הוא יעלה לעולה. ומי יצאה לקראתו, בתופים ובמחולות, אם לא בתו היחידה? הוא קורע את בגדיו ומצהיר שאיננו יכול להפר את הנדר שנדר לה'. בתו, ש"שמה" בישראל "בת יפתח", התאבלה חודשיים על גורלה, חזרה לביתה והועלתה למוקד על ידי אביה.

האם יפתח יכול היה לבטל את הנדר? חז"ל טוענים שכן. הוא היה יכול לבקש זאת מפנחס הכהן, אך מטעמי כבוד נמנע.

פעילות קהילתית - סיפורם של רחובות בנתניה - רחוב יפתח הגלעדי

רחוב יפתח הגלעדי | צילום: נורית אלדר

ומה עם בתו? מדרשים אחדים מתארים את הדרכים השונות בהן היא ניסתה לשנות את גורלה: פנתה לבית הדין, לזקנים ולאביה בבכי ובתחנונים. אך אחד לא קם.
ואלוהים? לדברי חז"ל, לא רק שהוא לא עזר, הוא יזם את ביצוע הנדר ככתוב: "באותה שעה היה עליו כעס מן הקב"ה. אמר [הקב"ה]: 'אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל היה מקריב אותו לפני?' לכך זימן לו בתו.." (תנחומא)
סופו של הסיפור הוא, שיפתח מת בודד. לזכרה של בתו היו הנשים עולות להרים, אחת לשנה, ובוכות במשך ארבעה ימים על מר גורלה. המנהג לא נשמר במסורת! הייתכן בגלל היותה אישה?

"וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ" (בר' ג' 16)

נקודת המוצא של אלימות בנשים נעוצה בתפיסה כי האישה הינה רכושו של הגבר. נוסף על "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" נאמר, שבעלה ימשול בה. הגברים, לאורך השנים, נטלו את האישור בהנאה ושלטו באישה. חלקם אף שולטים בה ומתעללים בה עד היום.
מן התנ"ך: אישה נמכרת על ידי אביה (דין האמה), מובטחת תמורת הצלחה במלחמה (עכסה בת כלב בן יפונה), אפשר להשפילה (דין אישה סוטה) ואף לרצוח אותה (פילגש בגבעה). דינו של האונס הוא נישואין לאישה, בצירוף תשלום קנס מכובד לאב. ויש שגירשו את נשותיהן ללא כל אפשרות פרנסה (גירוש הגר).
ובהלכה? מותר להכות את האישה. רוצים סיבה? "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן--כופין אותה ועושה, ואפילו בשוט" (הלכות אישות). נשים פטורות ממצוות 'עשה שהזמן גרמן' (מצוות החלות במועדים קבועים, ומתבטלות לאחר פרק זמן קבוע, לדוגמה ישיבה בסוכה). ומדוע פטרו? כדי לשמור על "שלום בית" ככתוב: "לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמא אפשר, שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצוות הבורא - אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא - אוי לה מיוצרה [מאלוהים]. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות שלום עם בעלה". (האבודרהם 1340).

לראות, לבכות ולהתבייש

האם התקדמנו? כן. האישה במאה ה-21 אינה נתפסת, ברוב המקרים כרכושו של הגבר. אולם, יש כאלה, שחיים עדיין בעולם העתיק ונוהגים באישה כרצונם. צריך רק לפתוח עיתונים, לצפות בחדשות ולראות את כל התמונות הגלויות של הנרצחות ואת התמונות המטושטשות מפחד ומבושה, של האומללות, שעדיין חיות בינינו. לראות, לבכות ולהתבייש.

על מי המלאכה לעשות?

האחריות לעשות היא על כולנו. על הממשלה בהקצאת משאבים למקומות הנכונים ועל צמצום כוחותיהם של הרבנים. עלינו, אזרחי המדינה להיות קשובים לסביבתנו, לא להישאר עדים שקטים ולהגיב כשאנו רואים עוול. מלאכה רבה יש למערכת החינוך! כן, אני עדיין מאמינה במערכת ובמורים שבה. אם יינתנו להם המשאבים הנכונים הם יצליחו במשימתם העיקרית והיא החינוך. לאו דווקא ההצלחה בבגרות, שהיא לטעמי פחות חשובה.

רחוב בת יפתח הגלעדי

ובחזרה לרחוב שממנו יצאתי למסע זה. נראה לי ששם הרחוב לא מגיע ליפתח ואף לא לתושבי השכונה הגרים בו. הייתי מציעה לקרוא לרחוב על שם בתו: רחוב "בת יפתח הגלעדי".

רחובות נוספים בנתניה

רחוב דון יצחק אברבאנל